ורוד

לפני מספר ימים ביקרתי במחלקת הקוסמטיקה של חנות סופרפארם. רק בתום הקניה וממש לפני שעזבתי הכה במוחי אותו סרט קטן ורוד שהיה מוצמד על דש החולצה של כל אחת ואחת מהדיילות במחלקה. ניגשתי לאחת מהן ושאלתי לפשר הסרט, זה למען העלאת המודעות לסרטן השד, ענתה לי הדיילת, רוצה אחד? כן, עניתי וכשהושיטה לי שני סרטים, לקחתי אותם מידה ואמרתי בחיוך גאה - אני ניצחתי, ויצאתי מהחנות. את הסרט ענדתי על החולצה ונשאתי אותו בתחושה מיוחדת במהלך רכיבתי על האופנים בדרך הביתה. זה קרה מייד בתום פגישה מרגשת בבית קפה עם חברה חדשה לעת צרה. חברה נוספת לחיים שחשפה בפני עולם ומלואו. 

הייתה זו חופשת סוכות ארוכה, במהלכה ביקשו הילדים לבלות כמה ימים אצל סבא וסבתא בירושלים. שוב נותרנו שלושה - אלי יוסי ואני. הפעם תודה לאל, כוחי במתני, וחסרון הילדים הקטנים היה מורגש פי כמה מבתקופת ההחלמה מהניתוח. באחד הבקרים הפנויים הללו היה לי מפגש מרגש אחר בפארק הירקון עם מכרה ותיקה, שהפכה בן רגע לשותפה חדשה לאותה צרה, אשה נפלאה מתחום החינוך של אחד מילדי.

אין דרך להסביר זאת. המבט בעיניים זהה, התחושות הפנימיות מוכרות, הנחישות והעוצמה מרגשות. אצל כל אחת ואחת שפגשתי, עם כל השוני וההבדלים באישיות, החוויה הכללית זהה. כל כך מרגש לגלות אצל הבנות היקרות את כח הרצון והניצוץ בעיניים שמלווה את אותה התמודדות. בסך הכל היו לי עד כה ארבע הכרויות מרגשות, עם ארבע נשים אמיצות שחולקות את אותה המחלה. בנוסף אני בקשר טלפוני עם אמא של חברת ילדות יקרה שלי, שחלתה לצערי אף היא לאחרונה. אשה שהייתי אצלה בת בית בצעירותי, ועד היום זכור לי טעמם הנפלא של העוגות והמאפים שאפתה ושתמיד היו מוצעים לכיבוד.

לכל פגישה כזו היה את הקסם המיוחד שלה. אצל כל אישה מצאתי עולם ומלואו. לרוב לא הייתי צריכה לחזק, אלא רק לתת פה ושם עיצות מעשיות. בסופו של דבר כמו שחזרתי ואמרתי לכולן, הן יעשו את אותו הדבר בדיוק עבור נשים נוספות. 

הבוקר נסעתי לבית חולים אסותא להתחיל את טיפולי ההקרנות. עברתי תהליך קבלה משוכלל בו סרקו את טביעת האצבע שלי למערכת , דבר שיאפשר לי התייצבות עצמאית מהירה במחלקה מדי יום. אחר כך הלכתי לחדר הקרינה שם קלטו אותי שתי בנות חביבות שהסבירו שהיום זה למעשה רק צילום על המכונה וההקרנות בפועל יחלו מחר.

המכונה היא מתקן משוכלל שמסתובב סביב הגוף, ואני התבקשתי לשכב בידיים מורמות כלפי מעלה ולא לזוז במשך משהו כמו 15 או 20 דקות. ברקע הושמעה מוסיקה וכל שנותר לי לעשות היה לחכות בסבלנות שהזמן יחלוף ולא לזוז. כשיצאתי מהחדר התרשמתי עמוקות מדלת הבטון בעובי ארבעים הסנטימטר שמן הסתם אטמה את החדר בזמן ששהיתי בו. מקום לא מתאים לקלסטרופובים שביננו...

לאחר מכן נשלחתי לבצע בדיקת דם במעבדה (זוהי בדיקה חד פעמית ואבצע אותה שוב רק בתום ההקרנות בעוד חמישה שבועות). ההמתנה הייתה קצרצרה, ומשם חזרתי לחדר האחות והכרתי את גל המקסימה שהתנצלה על התשאול הארוך שהיא עומדת לערוך לי. בעודנו מדברות נכנסה האחות יעל, אישה בתספורת בלונד קצוץ שהיה הכי קרוב לאורך השיער שלי. בנוסף ענדה יעל שלל סיכות ורודות - סמלי המאבק שלנו. אמרתי לה בשמחה שהיא האישה הראשונה שאני פוגשת שאורך השיער שלה מתקרב לשלי... בירור קצר העלה כי גם יעל היא לוחמת ותיקה ואמיצה של אותה מלחמה. בסופו של הביקור זכיתי לקבל את אותו סרט ורוד הפעם בצורת סיכה אמיתית אותה ענדתי מייד כשקצוות הסרט דמויות האות וי כלפי מעלה ומבחינתי מסמלות ניצחון. 

הפגישה היום הייתה ארוכה מכרגיל. מחר ומדי בוקר, אעשה את הדרך לבית חולים אסותא מייד אחרי שאפרד משני ילדי הקטנים בבית הספר ובגן שלשמחתי נמצאים השנה באותו מבנה. מחר ומדי יום, אתוודע לפקקי הבוקר של כל הנוסעים לעבודה ואעבור את החלק האחרון במסע שלי. 

מרוץ שליחות

בראש השנה החלטתי להיפרד מהפאה. כמו שחברה יקרה שלי קראה לזה, ״לצאת מהארון״. 

למרות שכבר התרגלתי לעצמי ללא פאה בשהותי בבית, היה זה משונה ומוזר להחשף ולהתהלך כך בחוץ. בכל זאת, תספורת קצוצה לאישה היא נוף חריג ברחובותינו (כן כן, תתפלאו אפילו במרכז תל אביב) ודבר יוצא דופן ומושך מן הסתם את העין. כל מי שמכיר את הסיפור מאחורי הראש קצוץ השיער שלי, פירגן בחום ונתן לי חיזוקים שאני נראית נהדר. יחד עם ההרגשה המשונה חשתי לראשונה בחופש אמיתי והתרגשות של התחלה חדשה. 

בסוף החודש לאחר החגים אתחיל בהקרנות - חמישה שבועות, חמישה ימים בשבוע, פגישה קצרה בת רבע שעה במתקן ההקרנות של בית החולים אסותא ברמת החייל. לוז צפוף, אבל למי שמכיר, הסביבה נעימה. כך מתקרב לו סוף התהליך הארוך שעברתי שלעיתים נדמה כאילו קרה רק אתמול ולעיתים דורש ממני מאמץ לזכור את שארע שמונה חודשים לאחור. 

ככל שהשתדלתי להישאר כמו שאני בכל המובנים, אני יודעת שמשהו השתנה בי. משהו עמוק שקשה להסביר. דווקא כעת כשאני יכולה להתחיל לסכם, אני מרגישה את גודל וכובד המעמסה שכנראה נצברה במהלך החודשים הללו כשהחלטתי להתמודד משבוע לשבוע מבלי לחשוב הרבה קדימה. שנה חדשה, התחלה חדשה, מראה חדש, עתיד לא ברור, כל אלה הביאו אותי להרהורים לא תמיד שמחים וחיוביים. 

מדהים כמה קל לשקוע בדכדוך כששגרת היום יום האמיתית ללא עניני בריאות בלתי צפויים להתעסק בהם, משתלטת עלינו. וכך הזכרתי לעצמי את עיצת הזהב - לחיות את היום על הצד הטוב ביותר. בכל יום. לא לחשוב רחוק מדי.  

לקראת תום המאבק שלי, והצלקות הנפשיות והגופניות שנשארו בעקבותיו, הזכרתי לעצמי שוב שלכל אחד מאיתנו התמודדויות שונות בחיים ואין לעשות השוואות. החלטתי שמה שחשוב הוא להמשיך הלאה גם במצבי החדש ולנסות למצוא דרך להפיק דווקא תועלת מההתנסות הקשה שעברתי, בכל מה שאעשה בעתיד.

בימינו כשהאינטרנט פתוח ונגיש לכולם, התוודענו למושג היפה המכונה שיתוף. שיתוף תמונות, שיתוף סרטים, שיתוף משחקים, שיתוף רעיונות, שיתוף עיצות, שיתוף ללא גבול. בעקבות ההתנסות הפרטית שלי השנה, חשתי גם אני צורך עז לשתף בתובנות ובמהלכים שעשו את ההתמודדות שלי לאפשרית וטובה. במציאות עגומה זו בה גורל דומה ממשיך לפקוד נשים בכל יום, דימיתי עצמי כאילו אני נמצאת במרוץ שליחים, במקרה זה שליחות, שבמהלכו עלי להעביר שרביט עיצות והכוונות לנשים הבאות המצטרפות בעל כורחן למרוץ המטורף הזה. לפני שאני מסיימת את המרוץ הזה חשוב לי להעביר הלאה את השרביט. אני בטוחה שחברותי לעת צרה יעשו כמוני ויעבירו בתורן את אותו שרביט חשוב ומועיל כך שיעזור לנשים נוספות שיקראו בדרכן כשהן חולקות גורל דומה, לצלוח את המסלול המורכב אך האפשרי הזה. בסופו של המרוץ הזה כולנו מנצחות. זהו סוף לא תמיד ברור, אך כזה שמאפשר התחלה מחודשת של החיים יחד עם ערך מוסף מיוחד במינו.

למרות שאיני אישה דתיה, ולא ניתן למצוא בי סממן דתי חיצוני, יחסי עם האל מאוד מיוחדים, שרירים וקיימים מלאי חיות ודו שיח תמידי. אחד הדברים המעטים שאני עושה באדיקות הוא הקפדה של קיום מצוות יום הכיפורים כהלכתו מדי שנה.  

גם את יום הכיפורים הזה הצלחתי לקיים כהלכתו, צמתי ופקדתי בית כנסת ספרדי קטן ומקסים בתל אביב ונכחתי ברוב התפילה של היום הקדוש הזה. אמש תפילתי לרפואה שלמה נשאה אופי שונה לחלוטין, כשבנות רבות כל כך עברו במחשבותי, איחלתי להן שהאל יחזק אותן לאורך כל הדרך, כשם שעשה עבורי.

תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה, וזו חברים ברכתי לכולכם. 

רוחות מלחמה וגעגועים לשיגרה

 חודש עבר, אני מתאוששת אט אט מהניתוח. עדין כואב, אם כי נראה שהכאב פוחת מיום ליום. פרק ההקרנות שמטרתו להקטין את הסיכוי שהמחלה תחזור, מתוכנן לאחרי החגים, יחד עם זאת טוב לדעת שהחלק הרע ביותר כבר מאחורי. 

תוצאות הבדיקה הפתולוגית של מה שהוצא מתוך גופי היו טובות. נקבע כי הגידול בהם אכן הצטמצם משמעותית תודות לטיפולים הכימותרפיים. אני ממשיכה להתחזק ולשאוב עידוד מדברי הרופא הכירורג שבישר לי אחרי הניתוח, שטכנית אני אישה בריאה ונקיה כרגע מסרטן.  

כולי תקווה שלא לזכות למהדורות מחודשות בעתיד, ויחד עם זאת אני משלימה עם האפשרות הקיימת הזו. גם בעניין זה כבר החלטתי - לא אחיה בחרדה מתמדת ומחשבות של מה יהיה בעתיד אם חלילה המחלה תחזור. אמשיך לחיות את חיי טוב ככל שאוכל ואתמודד עם מה שיבוא לכשיבוא. אני מתנחמת בזה שלפחות אני יודעת כבר במה מדובר, ואיך להתמודד.   

בתוך אווירת רוחות המלחמה  ששוררת בשבוע האחרון, אני שמחה שמלחמתי הפרטית קרובה לסיום, ומנסה לסגל לעצמי שגרה שפויה וכמה שיותר רגילה. התחלת שנת הלימודים החדשה אצל ארבעת בני המופלאים עוברת בשלום. הזמן בחברת אמא שלי שמצטרפת באמצע השבוע  עובר עלינו בצורה הרבה יותר נעימה מהימים הראשונים שלאחר הניתוח. בסוף השבוע אני יוצאת  לרכיבת בכורה על האופנים שלי, דבר המסמל עבורי יותר מכל את החזרה האמיתית לשגרה. למרות הכאב ביד ימין ולמרות התחושה המשונה באיזור החזה בצד ימין, אני שמחה ביכולתי לבצע כמה שיותר פעילויות שהיו פשוטות כל כך בתקופה של טרום הניתוח. 

לצערי ממש בחודש האחרון שמעתי על שלוש נשים יקרות נוספות שחלו במחלת סרטן השד. שתים מהן מוכרות לי היטב ואחת מהן מכרה של חבר טוב מאוד שלי שרק עכשיו אני זוכה להכיר. תחושת  הצער שלי כלפיהן נמהלת ברצון עז להעניק להן תמיכה ותקווה שאפשר לעבור את זה בצורה סבירה. אני רוצה להאמין שלמרות השוני בשיטות הטיפולים בבתי החולים השונים, ולמרות העובדה שאופי המחלה משתנה מחולה לחולה, אוכל להעניק מעט חוסן ותקווה לאותן נשים שמתחילות דרך ארוכה דומה לזו שלי הקרובה כבר לסיום. שוב אני מבינה עד כמה שפר מזלי כשזכיתי באופן נדיר לקבוצת תמיכה נהדרת כל כך שמורכבת מכל אחד ואחד מכם שהיה איתי לאורך כל הדרך. גם אם אתם נמנים על אלה שהיו הקוראים שלי בלבד, דעו כי תרמתם את תרומתכם לחוסן הנפשי שלי. פתחתם את ליבכם וידעתי שאתם שם חושבים עלי ומתפללים להחלמתי. אני יודעת היום שלא כל אחד זוכה או יזכה לכזו מתנה. 

מזה כמה שבועות אני מביטה בנשים צעירות או אמהות לילדים ברחוב ומרגישה את ליבי מתכווץ. כל אחת מהן עשויה לחלות בכל שלב בחייה כך בהפתעה בלי שום הכנה מוקדמת בלי סיבה נראית לעין. ואני יודעת בתוך תוכי שזו תהיה עבורן מכה קשה. אני יודעת שמה שיעשה את ההבדל במלחמתן יהיה היכולת לקבל תמיכה ועזרה מאחרים שיימצאו שם עבורן כשם שזכיתי אני. 

עם פרוס השנה החדשה עלינו לטובה, ברצוני לאחל לכולכם שנה טובה ומתוקה, שנת אושר ואהבה, שנת שלום ושלווה, פרנסה טובה ובריאות בשפע. בהוקרה ובאהבה רבה, ממני, אריאלה.