כמעט שנה עברה מאז נקראתי למלחמה בסרטן. לא במסגרת אגודה, לא במסגרת עמותה, אלא אני עצמי התגייסתי עם כל כוחותי הנפשיים והפיזיים כדי לגרש את האוייב ולהניס אותו מתוכי. הקרבתי לשם כך את האיבר הנגוע ונפרדתי מחלק יקר מגופי. ככל הידוע לי, ניצחתי.
בתקופת המאבק, קיבלתי החלטות הקשורות לאופן החיים שלי ולמה שאעשה עם עצמי כשיסתיים פרק המחלחמה. הלך הרוח שלי שפע אופטימיות, אלא שככל שהתקרב זמן סיום הטיפולים התגבר החשש. החשש מפני הלא נודע, מפני ההתחלה החדשה, מפני המחשבה על כך שקיבלתי הזדמנות חדשה בחיי ואולי זו סיבה לנצל אותה בתבונה ולנהוג באופן שונה מזה שהיה לפני המחלה. שלא במפתיע, מחקרים רבים ואנשי מקצוע מאשרים את העובדה שנשים מחלימות רבות, בעיקר צעירות, מעוניינות לעשות שינוי בחייהן בעקבות ההתמודדות עם המחלה.
המערכה הסתיימה לה בבת אחת בתום מסכת טיפולים מפרכת ובריקנות גדולה. התובנה שאיתה יצאתי בסוף המאבק, אם כבר משתמשים במונחים צבאיים, היא כי במלחמה הזו חיילות נלחמות, מנצחות, מגיעות לשלב השחרור, אבל בפועל אין תקופת שחרור, אין מי שמצדיע להן, ממתין ומציע עזרה מעשית עם החלק של ההתחלה החדשה בחיים.
נכון זו מלחמה פרטית אבל כשהמחלה פורצת אצל אחת משמונה היום, היא נוגעת כמעט לכולנו. וכשהאיום הזה קיים בפתחן של נשים כה רבות מן הראוי שהטיפול יהיה מוחלט ולא חלקי. צריך להודות לרפואה שהגיעה להשגים נהדרים ויודעת לטפל בנו ולהשאיר אותנו בחיים, אבל צריך להכיר גם בעובדה שההתמודדות האמיתית מתחילה עם החזרה לחיים שאחרי המחלה.
עצם זה שמסלול הטיפולים מסתיים בדלת בית החולים ואין המשך ממוסד של שיקום היא החמצה אחת גדולה.
אני מאמינה שיש מקום להציע ״נחיתה רכה באזרחות״ או במקרה שלנו בהתחלה מחודשת בחיים. ואני מדברת על כלים מעשיים, מעבר לקבוצות תמיכה או סדנאות יצירה ובישול וימי כיף שהעמותות השונות אלופות באירגונן, וצריך לברך על הפעילות הנהדרת והחשובה הזו.
השיקום המעשי לתפישתי צריך לכלול ייעוץ הכוונה ובמקרה הצורך הכשרה לכל אותן נשים שנאלצות בעל כרחן או בוחרות מרצונן לפתוח בהתחלה חדשה בחייהן. זה צריך להוות חלק מ"חופשת השחרור" של נשים שסיימו את מאבקן.
בשבוע שעבר הצגתי לראשונה במשך שלוש וחצי דקות מצגת אודות הקמפוס הורוד, בפני קהל מכובד של כמה עשרות נשים ואורחים בארוע הסיום של המחזור השני של תכנית הקמפוס לאמהות של גוגל תל אביב.
זה היה ארוע מרגש בו נשים יזמיות הציגו בפני משקיעים רעיונות שגיבשו במהלך הקורס שנטלו בו חלק במהלך חופשת הלידה שלהן.
פתחתי את המצגת בתמונה של הטיילת בתל אביב שצילמתי ביום האחרון של הטיפולים. זה היה בתאריך הטעון ה-4 לנובמבר (לפני שלושה חודשים).
באותו יום לאחר ארוחת הבוקר המפנקת עליה כתבתי בפוסט ״סוף שהוא גם התחלה״, המשכתי ברכיבה על האופנים החשמליות שלי לאורך הטיילת בתל אביב. היה זה יום מדהים בו ענני נוצה רחבים וגדולים כיסו את השמיים וחוף הים היה שליו ונעים. סיפרתי לקהל השומעים כיצד ניסיתי לשאוב השראה ועידוד מהיום המיוחד ההוא אבל לא כל כך הצלחתי. הייתי מוטרדת ומבולבלת. וידעתי שאני לא לבד. שנשים צעירות רבות כמוני מנצחות את המחלה, מקבלות הזדמנות חדשה בחיים, אבל אין להן מושג מאיפה להתחיל, ביום בו הסתיימו הטיפולים ומסגרת בית החולים. בשקף הבא סיפרתי כיצד שלושה ימים אחר כך במקרה לחלוטין הזדמנתי לקמפוס גוגל תל אביב לארוע דומה, ושם למעשה נולד רעיון הקמפוס הורוד - תכנית העצמה והקניית כישורי יזמות לנשים מחלימות מסרטן השד.
רק במהלך הכנת המצגת התחוורה לי סמיכות הזמנים של תום הטיפולים להולדת המיזם - שלושה ימים. אני נזכרת באנרגיות החיוביות שנבעו מהתחלת העשיה והאמונה בתרומה העצומה שהוא יביא לנשים מחלימות. חברה יקרה שפגשתי לאחרונה כאשר הביעה רצון לעזור לי במיזם, הזכירה את תחושת החיוניות והאנרגיות הגבוהות שאפיינו אותה בתקופת המאבק במחלה, ודיברה על כך שבתום הטיפולים, היה נדמה כי אנרגיה רבה נותרה בה ושהיא חיפשה אחר הזדמנות לתעל אותה לכיוון אחר וחיובי גם אחרי המאבק. דבריה שמאוד הזדהתי איתם באופן אישי, מתחברים עם אחת המטרות המרכזיות של הקמפוס הורוד - תיעול האנרגיות החיוביות הקיימות בקרב מחלימות לכיוון של יוזמה ועשייה.
כאמור בשלושת החודשים האחרונים יצרתי קשרים עם אנשים יקרים ומדהימים שעזרו לי, עוזרים לי וכאלה שעוד נכונים לעזור לי בתחומים שונים ומגוונים. אחד הסיפורים המרגשים קרה כאשר הגעתי לפגישה עם מישהי מתחום הביטוח ובמקרה גמור שיחתנו התפתחה לכיוון עיר הולדתי נהריה. לאחר דקות מספר גיליתי שהאישה שהגעתי לפגוש היא לא פחות מאשר חברה יקרה שלי משכבר הימים, נולדנו באותה עיר, גדלנו מגיל אפס באותו בניין, הורינו היו חברים הכי טובים עד שדרכנו נפרדו כשהיא ומשפחתה עברו דירה.
לא היינו מזהות אחת את השניה ועולות על הקשר אלמלא שמעתי במקרה שהיא נוסעת לנהריה לאחר פגישתנו.
בסך הכל אני ממשיכה במשימה הלא פשוטה שנטלתי על עצמי מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות. אני באמצע הדרך, מוקפת באנשים רבים וטובים באמצע הדרך, שמחה להגיד שלהצלחה בסופו של דבר יהיו שותפות ושותפים רבים. מבטיחה לכם שעוד תשמעו על כל אחת ואחד מהם בפירוט רב.