יום ראשון, 23 ביוני 2013

טיפול 8

23/6/13

חלק א׳ של המערכה מסתיים לו היום. שמונה טיפולים ארבעה חודשים. שמחה מאוד לבשר לכולכם שאני חשה בטוב. נדמה כאילו אני חוזרת לעצמי. פחות עייפה, יותר פעלתנית. עדין לא מוותרת על שנת צהרים. מגיל צעיר אהבתי את הכיף שבשנת הצהרים. שנים רבות לא התאפשר לי הדבר למעט בסופי שבוע וחופשות, אין כמו האנרגיות החיוביות שמופקות משינה טובה. את החודש הקרוב אקדיש להתחזקות לקראת הניתוח וההקרנות שיבואו אחריו. מדובר בחודש וחצי של הקרנות בכל יום. 
לפי הבדיקה החיצונית של האונקולוגית שלי והרופא הכירורג, הגושים נעלמו. כעת נותר לקבל את האישור המדוייק של בדיקת MRI שנקבעה ל-8 ליולי ולקוות שאכן הטיפול עשה את המצופה וחיסל את הרע מתוך גופי. חדשות טובות גם מהאזור הגנטי, תוצאות הבדיקה העלו כי איני נושאת את המוטציה הארורה שמעלה את הסיכוי לחלות בסרטן השד ושיש לה קשר למחלה. מי יתן והרפואה תמצא את הסיבות למחלה גם בקרב חולות כמוני שאינן נושאות את הגן.

זה המקום לציין כי בחרתי לנהוג במחלתי כדבר פרטי שחלקתי עם חברים קרובים ובני משפחה. לא ויתרתי על פאה שתסתיר את הראש הקרח בזמן שיצאתי מביתי. הרבה מאוד אנשים לא חשדו שמשהו אינו כשורה עימי, וזו הייתה המטרה. לא רציתי לצאת בהצהרה, לרגע לא ביקשתי חמלה או רחמים. לעומת זאת היה מדהים לגלות עם כל אדם חדש שבחרתי לחלוק ולשתף, שהוא חווה את המחלה בעצמו, דרך חברה או בת משפחה, ושהמחלה הזו לצערי פוקדת נשים רבות. מאוד התרגשתי לשמוע מכל כך רבים מכם שדווקא אני היא שחיזקתי אתכם בתאורי קורותי בחודשים האחרונים. מסיבה זו, החלטתי בשלב זה לוותר על פרטיותי לרכז את הקטעים שחלקתי איתכם יחד עם עוד מספר קטעים נוספים שלא קראתם, בבלוג פתוח באינטרנט בשם - שנת השבתון שלי. עשיתי זאת מתוך תקווה ואמונה שאולי אוכל לתרום אך במעט ממה שעברתי אני ולחזק נשים נוספות במאבקן. אתם כמובן מוזמנים להפיץ את הקישור.  
אני אגב עובדת במרץ על תרגום לאנגלית, לעת עתה רק קטעים בודדים מתורגמים ונמצאים בקישור נפרד שניתן להגיע גם אליו דרך הבלוג בעברית. 

מחלקה אונקולוגית. כנראה באופן סמלי, לכבוד יום הטיפול האחרון שלי, רגוע היום. אין צורך לקחת תור לקבלה, אין תור בספירת הדם. הדברים זורמים ללא כל עיכוב. תוצאות הספירה מגיעות לאחר 45 דקות. 
מורן היקרה שוב מלווה אותי, דבר שיתברר כהחלטה נבונה, כשאשמע שאלי שלי לא חש בטוב עקב הידבקותו בווירוס. כמיטב המסורת מסיעים תחילה את דוד המתוק לגן ואחר כך ממשיכים להצטייד בקפה ומאפה בבוטיק סנטרל. מיכאל החמוד שלי נשאר הבוקר בבית לאחר שהוטרד ראשון עם וירוס בבטן יום קודם. יוסי כבר בחופש ואלי גם כן בבית ישן לאחר שעבד בשעות הקטנות של הלילה. במהלך הבוקר, אזכה לכמה שיחות טלפון ממיכאל שהבטיח להיות בקשר. 
אנו ממשיכות לאגף טיפולים ב׳. בכניסה שני דברים בולטים משמחים אותי מייד - דלילות החולים ואיריס שנמצאת עם הגב אלי ומכניסה נתונים לעמדה ממוחשבת אבל אי אפשר לפספס אותה עם הכפותה הכחולה שלראשה. אני מכריזה בקול - ״הנה איריס...״ ניגשת אליה בעדינות ובזהירות, יודעת שהיא עסוקה בהזנת נתונים חשובים של חולה אחר למחשב, מחבקת מאחור והיא אומרת בלי להסתובב ״תנו לי לנחש - אריאלה...״ וכשהיא פונה אלי אני אומרת לה - אני מאוד מתרגשת איריס, זה הטיפול האחרון שלי היום. נכון - היא אומרת, ואני שוב מחבקת אותה בשמחה הפעם מלפנים. חשוב לי לוודא איתה שהעדרותה בשבועים לפני כן נבעה מסיבות טובות ואני שמחה כשמסתבר לי שאכן.
כנראה שזו ההתרגשות וגם העובדה שרגוע היום במחלקה, מה שאופייני הוא קיומם של חילופי דברים מרובים היום ביני לבין האחות המיוחדת שלי ביום הטיפול האחרון.
בזמן שמורן ואני מתמקמות באחת מתוך מבחר של עמדות פנויות הפעם, אנו מקיימות שיחה עם איריס על ספרים וממשיכות לפטפט בזמן שהיא מחברת אותי לאינפוזיה. היא מתעניינת ושואלת אם היה משהו מיוחד בשבועיים האחרונים, אני עונה שכן - אני מרגישה הרבה יותר טוב!  
נהדר - היא עונה. אני אומרת לאיריס שהתוודעתי היטב לשלט התלוי במחלקה אשר אוסר להביא תשורות לאחיות, וכמה משמח אותי שהתשורה שלי אליה - תעוד קורותי במחלקה יחד איתה - היא לגיטימית לחלוטין. היא מסכימה שזה אכן יפה ומיוחד ואומרת שתשמח לקבל עדכונים שוטפים מהבלוג. 
בבית מיכאל מתאושש אבל אלי שלי לא במיטבו. מסתבר שיש וירוס של בטן שנותן את אותותיו בכל הארץ. אנו מקווים שהוא לא יגיע גם אלי. שכנתי היקרה שהבת המתוקה שלה ודוד הולכים לאותו גן, עוזרת לי הפעם כמו גם באין ספור פעמים קודמות ומוציאה עבורי את דוד מהגן למרות שזה גורם לה היום לעיקוף ועיכוב בתכניתה המקורית. לא פעם היא שולחת לי מאפים טריים וטעימים שאפתה בו ברגע. יש אנשים שהם פשוט נשמות טובות. 

בסוף הטיפול אני זוכה לעוד מספר רגעים עם איריס ומתוודה למנטרות שמניעות אותה בחיים ובמשרה הקשה שהיא מבצעת ותמשיך לבצע בעבור מאות חולים בכל יום, בעודי נפרדת ממנה ומקווה לעולם לא לפגוש אותה שוב במחלקה הזו.
היא זורקת ספק בצחוק ספק ברצינות - אני בהחלט מקווה שאם אי פעם ניפגש שזה לא יהיה כאן ושלא אגרום לך לבחילה... מסתבר שהיה לה מקרה של חולה שפגשה בסופר לפני שנים עוד כשלא היו תרופות מספיק יעילות לטיפולים, והוא מייד הקיא. קיימת תופעה פסיכולוגית של התניה של המוח שמקשר אנשים ומקומות של טיפולים וגורם לתחושות הללו. עבורי איריס תמיד תסמל את החלק החיובי של מה שעברתי.
תזכרי מה אני חושבת על ההפך של החיים - היא אומרת - ההפך מחיים הוא לא מוות, אלא חיים ללא חיים. חיים בדרך של טמטום שמביאים לידי כך שהאדם בעצם חי אבל לא מרגיש שהוא חי באמת. אני יכולה לאחל לך יותר מבריאות, לאחל לך שבכל מצב בו תהיי, תדעי לנהוג כמו שאת עושה - לחיות את חייך, ולמצות את יומך בצורה הטובה ביותר. ואני מסכימה איתה כל כך ומאחלת לכולכם את אותו הדבר. זה גם המקום לספר שאיריס הייתה שנים רבות לפני כן, בצד השני של המתרס - בהתחלת החיים, כאחות מיילדת. היא מספרת שהגיעה לתובנה שיש דמיון רב בין חוויות תחילת החיים וסוף החיים. אם תשאלו אותי, אני מניחה שיש לזה קשר לחוסר האונים שבו נמצא גופנו באותם שלבים.

אין לי ספק שרבים מסכימים איתי שמה שחשוב זה לחיות באמת את היום ולהיות מאושרים. חלק גדול מהבריאות הנפשית והפיסית הוא לדעת ליישם זאת בפועל. כלומר לא להיות עסוקים בחרדות קיומיות לטווח הרחוק ולעתיד בו אין לנו כלל שליטה עליו ועל סדר יומו. לא להיות נרגנים ומאוכזבים על דברים שקרו לנו לא כפי שרצינו או ציפינו וגרמו לנו אכזבה ועגמת נפש רבים. ההתעסקות במה שהיה לא תשנה דבר בפועל ותבזבז את משאבנו היקרים באנרגיה שלילית ובמחשבות רעות במקום להיות עסוקים בדברים טובים ובחיים בפועל. אני מאמינה שנעשה עימי חסד, ההתמודדות עם המחלה לימדה אותי לחיות את חיי טוב יותר ולשים לב למה אני מקדישה את תשומת הלב היומיומית. להפנותה בעיקר למשפחתי היקרה לילדי המקסימים לבעלי הנדיר ולתת לכם חברים יקרים זריקת עידוד ותובנה שכל דבר בחיים הוא שאלה של תפישה. אפשר למצוא נקודות אור גם כשעוברים חוויות קשות. כל אחד מאיתנו צריך לעשות זאת ולעולם לא להתייאש. אני מקווה שאתם יודעים זאת עכשיו וכל אשר נותר לכם הוא להאמין שאם רוצים, יכולים. 

לא לחינם קראתי לבלוג שלי ״שנת שבתון״. כברת דרך ארוכה לא פחות לפני. אמשיך לעדכן אתכם בקורותי, אתם הדלק הירוק שלי למחשבות חיוביות ולעידוד. אנרגיה שמופקת מטבעו הטוב של האדם. מאחלת לכולכם חופשת קיץ נעימה, בטוחה ושפויה עם כל הילדים והנכדים המתוקים מסביב. 



טיפול 7

9/6/13

קוראים וקוראות יקרים שלי, שותפי למסע, היום עברתי טיפול 7. שבעי מתוך 8 טיפולים.
בראיה לאחור הזמן פשוט טס. אני זוכרת אמנם היטב את השבועות בהם הזמן נדמה כמזדחל. ידוע לי כי אני נושאת בגופי מחלה נוראית, שכל מי ששומע עליה מייד מזדעזע ומתמלא צער עבורי, ועלי להתנצל מראש על הדברים הבאים שאגיד:
סליחה שאני לא עושה מהסרטן סיפור גדול. סליחה שאני לא מרגישה צורך להצטרף לקבוצות תמיכה או לפורומים באינטרנט. סליחה שאני חושבת על המחלה כעל בעיה חולפת ברת טיפול, גם אם מדובר בתכנית הבראה ארוכת טווח. לא מתעסקת בזה, זורמת עם התהליך ורק מייחלת שיחלוף ויגמר. 
אני לא רואה דרך אחרת להתמודד ולא מדחיקה דבר. בתוך תוכי ידוע לי שאף חולה סרטן אינו בטוח במאת האחוזים שיצא מזה לתמיד. אין תעודת אחריות ואין וודאות למרפא מוחלט. מצד שני, למי יש וודאות ולמה? מי יידע להגיד מה יקרה לו בעוד חודש שנה או שנתיים? 
אני חיה לי מיום ליום כדברי השיר המפורסם ההוא, אבל לא מדוכאת ולא חרדה. אולי כל זה בזכות החיים הטובים שהיו לי תמיד. אולי בזכות האוהבים והאהובים שזכיתי להיות מוקפת בהם ושעבורם אמשיך לחיות כל עוד תישאר לי מתנת החיים. 
אין לי ספק שאתם קוראים יקרים שלי הייתם קבוצת התמיכה האידאלית עבורי ושבלעדיכם הייתי הרבה פחות חזקה. יש לכם חלק גדול וזכות גדולה בכל תהליך החלמתי. 
השבועים החולפים היו נפלאים במרבית הימים. היו עוד מספר ימים שבהם תופעת האלרגיה המשיכה להציק. בהתייעצות עם רופא עור חביב ביותר הצלחתי להתגבר על הענין בעזרת מינון נכון של תרופות. את שאר הימים העברתי יחד עם אמא בטיולים ברחבי תל אביב ועם ילדי המתוקים בערבים החמימים של הקיץ במתחם הבימה או בגינה בקרבת הבית. זה הרגיש כה נפלא להרגיש טוב. להרגיש בריאה. גם את מכון הכושר חזרתי לפקוד. 
לפני מספר ימים נפגשתי עם הכירורג לקראת השלב הבא הלו הוא - שלב אנג׳לינה ג׳ולי. כמה נוח שיש עכשיו מושג שהרבה יותר נחמד להשתמש בו מאשר לתאר את הדבר עצמו. למי שאינו בקי בעניינים, מדובר בשחקנית הקולנוע המפורסמת שהחליטה באומץ רב להקדים תרופה למכה והיות וסיכוייה לחלות בסרטן השד היו שמונים אחוז ומעלה, עברה ניתוח כריתת שדיה בלי שהייתה חולה. לאחר השיחזור היא עדין נשארה מפרסמת ויפה. במקרה שלי, אדגיש ואומר כי מדובר בחצי אנג׳לינה והיות ואני עתידה לעבור ניתוח כריתה רק בצד אחד. 
ההליך צפוי לקרות בסוף חודש יולי בשבוע שבו ימלאו לי 46. אתייחס לזה כאל מתנת יומולדת שבה יוסר בע״ה הסרטן מגופי. 

הבוקר מתחיל נחמד עם מורן ששוב מתלווה אלי לטיפול. אנחנו לוקחים את דוד הקטן לגן ברכב - הוא מאוד אוהב זאת. לאחר מכן מורן ואני מיישמות הלכה למעשה רעיון מוצלח שהיה לי בלילה, ועוברות להצטייד בקפה כריכים ומטעמים בסניף הסמוך של בוטיק סנטרל ברחוב שנקין. 
קבלה במחלקה, ספירת דם והליכה לאגף הטיפולים בנסיון להתמקם. 
בכניסתנו לאגף, לפי ההיסטריה שבה נתונות צמד האחיות שאנו רואות, יש לי כבר הרגשה שמשהו לא בסדר. לאחר דקות מספר של יחס ענייני במיוחד אני מבינה מאחת האחיות שאיריס שלי נעדרת היום. ליבי נופל בקרבי. אני מרגישה כיצד אני הופכת לעוד תיק בערמת התיקים שמונחים על השולחן, עד שיאסף בידי האחות המתגברת שתטפל בי היום במקום איריס. חלילה לי מלפגוע או להעליב את הנשים שעושות כאן עבודה נהדרת, אבל אין כמו איריס שלי. 

החיבור המגושם שיבוצע לי היום לאינפוזיה, במקום שונה לחלוטין מבדרך כלל, יחד עם תחושת אי הנוחות, יעשו את ההבדל. הקשר המיוחד שנרקם ביני לבין איריס דרך מבטי העיניים בלבד, ללא צורך במילים יחסר לי היום מאוד. אני מתנחמת בכך שאם כבר נגזר עלי שלא לראות היום את איריס, עדיף שזה יקרה בטיפול הלפני אחרון מאשר מבטיפול האחרון. 
האחות המחליפה פועלת במוד של יעילות. כל רגע מבררת אצל האחות הראשית ושואלת - קדימה, מי עכשיו? את מי לחבר עכשיו? 
בנתיים, מורן מוצאת לי עמדה פנויה מרוחקת ושקטה ואנו ממתינות שם לתורי, מקוות שהאחות היעילה תמשיך לעשות את עבודתה המתאפיינת בשאיפה להספק גבוה. מקץ רבע שעה מזנקת מורן למשמע השם שלי ברחבי המחלקה. היא חוזרת עם האחות המחליפה כשברקע נשמע בקול רם ומבודח קולה של האחות הראשית - ״אם זו לא אריאלה ממפעל הפיס, אל תטפלי בה...״ 
ובכן, אריאלה ממפעל הפיס אני לא. ואני לא מאחלת לאותה אראלה (ששמה משובש כל הזמן לאריאלה) להגע חלילה לשום מחלקה אונקולוגית. מצד שני, אני בהחלט מאחלת שכל האחיות יזכו לקבל ממנה טלפון משמח, מגיע להן באמת. 
האחות מושיטה לי חצי כדור קטן סגול ומספרת שזה מחליף את הקודם ושאני עשויה להיות עוד יותר ישנונית לאחר שאטול אותו. 
היא מחברת אותי באופן מכאיב לאינפוזיה ללא כל הודעה מוקדמת, לא בקפל הזרוע אלא בוריד בולט על הזרוע החשופה. גם החוטים עצמם מסודרים בקיפולים מורכבים ומסובכים ויוצרים על זרועי גבעה מפוארת להפליא של צינורות מסתעפים. מילא אפשר לחיות עם זה עוד ארבע שעות...
כל אחת מהאחיות שאני מנסה לדלות מהן מידע אודות איריס שלי עונה בלאקוניות - הכל בסדר אצלה. אני מקווה שאזכה לראותה בפעם הבאה. 
לפני פרידה מתחקרת אותי האחות דרך שאלון שמופיע על המחשב על מהלך השבועים: היו בחילות? לא. 
הייתה תשישות? מועטה. הייתה פריחה? קלה. וכך הלאה בזריזות וכשהיא מסיימת היא עוברת לחולה הבא.  
גם היום יש משימות שצריכה לעשות מורן ואני משחררת אותה לאחר שחוברתי לאינפוזיה ותשישות כבדה מתחילה לעטוף אותי. 
מוסיקה באזניים טלפנים בין לבין בקשר לתאום מסמכים רפואיים הקשורים לפגישות עם רופאים לקראת הניתוח, מעבירים את הזמן. 
הכדור הזה באמת יותר מיישן. בסוף האינפוזיה, אני מרגישה שאני נרדמת בעמידה. אנחנו מגיעות הביתה ואחרי שאני אומרת שלום ישנוני לכל הנמצאים בבית (אמא שלי, אלי והקטנים) אני פורשת לחדר וישנה עד השעה שבע ועדין מתקשה לפקוח את העיניים. לאחר מאמץ אני קמה ונוכחת שהרגשתי טובה. מורן לקחה את הקטנים אליה הביתה ובטלפון מהדרך הם מלאי חוויות. הבית השקט מתעורר לחיים ברגע שהם נכנסים הביתה. לשמחתי אוכל עכשיו לבלות איתם מעט זמן איכות אחרי שהתחזקתי משעות השינה הלא שגרתיות. 



יום רביעי, 19 ביוני 2013

טיפול 6

26/5/13

אנשים רבים בעולם מאמינים שיש להם רעיונות מדהימים וחולמים כמה היה נפלא אילו יכלו להגשימם. התמזל מזלי ואישי היקר אלי, הוא אדם בעל רעיונות מדהימים שיודע גם איך לגייס אנשים להשקיע כסף וגם להוציאם לפועל.
זוכרים את הפרזנטציה מטיפול 2? 
השבוע קיבל אלי השקעה צנועה שנועדה להזניק את הרעיון שלו, לעשות ממנו מוצר ולהפוך אותו לשרות ממשי. בתוך כל הבלגן הזה של מחלה וטיפולים מישהו צריך גם לעבוד ולאלי שוב נקבעו פגישות ביום טיפול. קבלו אם כן את המלווה שלי להיום - המלאכית שלי מורן שאיני יכולה לראות עצמי צולחת את החודשים האחרונים בלעדיה. מורן שהיא בעצם חברה לשעבר של אלי שהפכה להיות חברתי היקרה מאז שהכרתי את אלי והדודה הכי מיוחדת של הילדים שלי. אני חושבת שהרבה דברים מדהימים קרו לי בחיים, ההכרות והיחסים הנפלאים עם מורן הם אחד מהם. בימים הקשים שלי היא מגיעה כמעט כל ערב ומאפשרת לי לסור לחדרי ולשכוח מהילדים, מטלות הלימודים, המקלחות שלהם, ארגון הבית והמטבח. 

במקביל יש לי את ליהי גיסתי היקרה שפתחה מרכז שליטה בירושלים והפכה להיות העוזרת האישית שלי בנבכי הבירוקרטיה ומזכירתי האישית לענייני תורים, התחייבויות, בדיקות ותרופות. היא אף גייסה למערכה את כישורי המשא ומתן של אייל בעלה וגיסי המוכשר שעזר והקל רבות בעניני חידוש חוזי דירות למינהים... בסיפור המתיש הזה של טיפולים ועליות ומורדות במצב הפיסי ובין לבין טיפול בארבעה ילדים, עזרה מסוג זה היא בעלת ערך עצום. מה אגיד לכם, כשנגזר על אדם לחלות כך לפתע באמצע חיו, הוא עדין עשוי לחוש עצמו בר מזל כשהוא מגלה סביבו תמיכה ועזרה מאנשים מופלאים. 

רצה הגורל וחזרתי להתגורר בתל אביב באותה סביבה בה גרתי לפני כמעט 25 שנה. אם אני סוקרת את חיי לאחור, אפשר להגיד שהיו לי בהחלט חיים מעניינים ומגוונים. פרק הזמן הזה של 10 שנים בתל אביב הוא כשלעצמו נדמה כמו תקופת חיים שלמה כשברקע לימודים, עבודה, הכרות עם אנשים ונסיון ארוך ומתמשך לפגוש סוף סוף את האחד והיחיד... כשכל הזמן הזה בעצם חיינו בערים מקבילות.
ההכרות שלי עם אלי למי מביניכם שמכיר את הסיפור, היא נס קוסמי בפני עצמו. כשאני חושבת על כך, יוצא לי לא פעם לחלוף בדיוק על פני המקום בו ארעה פגישתנו הוירטואלית הראשונה לפני 18 שנה בקניון דיזנגוף סנטר בתל אביב, אבל לא זה המקום להרחיב בנושא. מצד אחד מדהים איך הזמן חולף ומצד שני מדהים לגלות כמה דברים אפשר להספיק לעשות במשך החיים. אני מוצאת עצמי פוסעת שוב ברחובות תל אביב באותם מקומות בהם חייתי בימי רווקותי, הפעם עם ילדי המתוקים. זה מאוד משעשע בעיני. תמיד אהבתי את העיר הזו. ואלי שלי החזיר אותי ללב ליבה של העיר הסואנת והמיוחדת הזו, אם כבר באים לגור בתל אביב אז מוטב לגור בתל אביב העיר. כמה נבון מצידו.

המאפיין המרכזי של הטיפול מהסוג החדש הוא עייפות מתמדת. זה מה שקרה לאורך יותר מעשרה ימים. כל יום התעוררתי ובחנתי את ההרגשה. במשך שישה ימים היה גם זכר מעומעם לסחרחורת או מוד הריחוף כפי שכיניתי אותו בטיפולים הקודמים. לאחר מכן נותרה רק העייפות המתמדת. הסוללה שלי התרוקנה במהירות ושנת הצהרים הייתה המטען. ביום רביעי שבוע וחצי מתחילת הטיפול התחלתי להרגיש סביר. ביום חמישי בצהרים נפגשתי אפילו עם חברים יקרים מתקופת הצבא בתל אביב שהתמזל מזלי לגלות מחדש רק לפני מספר שנים במקרה גמור, ומאז שמרנו על קשר. ובאותו יום חמישי הנחמד, חלה התפנית.
התעוררתי משנת הצהרים כולי נפוחה בפנים אדומה בכל מני מקומות בגוף ומתגרדת כאילו יש לי תגובה אלרגית חמורה (הכי היה מעצבן בכפות הידיים ובכפות הרגלים). מבירורים מול הרופאים עלה כי הטיפול עשוי לגרום לתגובה אלרגית אבל סביר שזה יקרה בימים הראשונים שלאחריו ולא לאחר שבועיים. יהיה אשר יהיה הגורם העלום לאותה אלרגיה, לא כך ציפיתי לבלות את הימים האחרונים לפני טיפול 6. בשני הלילות האחרונים, חוויתי שוב התקף אלרגי באמצע הלילה. גירוד איום בעיקר בכפות הרגלים וגם בשאר הגוף. לצורך העניין דמיינו לעצמכם מתקפת עקיצות יתושים בו זמנית בכל הגוף. אם יש משהו שעשוי להוציא אותי מהלך האופטימיות שלי, זה הגירוד האיום והנורא הזה. הקדמתי ליטול את הכדור היומי וזה עבד והרגיע. 

שמונה בבוקר יוצאים לטיפול. מלווים ברכב את דוד לגן הילדים ואת יוסי וחבר שלו לגני יהושוע לפעילות שדה. תשע וחצי - מגיעים לבית החולים עם הנהגת החברהמנית שלנו מורן.
רק אחרי חמישה טיפולים אני מגיעה לתובנה שבבית החולים צריך לעבוד על עקרון ההקבלה. כלומר הכי יעיל לבצע מספר משימות בו זמנית. וכך אני לוקחת מספר לקבלה במחלקה האונקולוגית, ובמקביל מספר לספירת הדם. בהמשך יתברר לי שהיה רצוי לקחת גם מספר לרופא התורן, דבר שהיה מזכה אותי בתור הרבה יותר אטרקטיבי ממספר 12 כשההמתנה לרופא התורן אורכת שעות, והמטופל שזה הרגע נכנס הינו מספר 3. אך אל דאגה גם זה יסתדר, ויתברר בסופו של דבר שיהיה זה אחד הטיפולים המהירים ועם הכי פחות עיכובים. 

ברשותכם נחזור נא לעמדת הקבלה כשמספר 149 על הצג ומספר 161 על הפתקית שלקחתי. בסך הכל 15 מטופלים לפני, מה אני עושה סיפור?
התור לספירת הדם לעומת זאת עומד על מספר 517 על הצג ו-522 על הפתקית הקטנה שלי. עכשיו מתחיל מרתון המקבילית בשאיפה שתור אחד לא יתקדם מהר יותר מהשני שכן לא ניתן לבצע ספירה מבלי שעוברים בקבלה. 
ובמקביל הרחק ממני - מורן היקרה שלנו מגלה שהמידע על הצג ״חניון אגף הסרטן 64 מקומות״ אינו מדוייק בלשון המעטה כי בפועל חניון אגף הסרטן ״מלא״. היא מגלה זאת על בשרה לאחר שכבר נכנסה לחניון ומוצאת עצמה בתור ארוך של מכוניות שרוצות לצאת ובתוכו נהגים רבים מאוכזבים שהוטעו אף הם על ידי השלט הכוזב. אצלי דברים מתקדמים. הקבלה מאחורי וגם ספירת הדם, בעוד משחק המשימות המקבילות צולח לו, מורן מגיעה בטיימינג מושלם. 

פגישה עם איריס במחלקה האונקולוגית שלמרבה ההפתעה, רגוע בה הפעם. איריס יושבת נינוחה מול המחשב וכשרואה אותי, שומעת את קורות האלרגיה שלי. בין לבין כשאני שואלת אותה אם קראה את שתי הטעימות ששלחתי לה - טיפול 1 ו-2, היא עונה בהתרגשות שכן, ושהתקשתה להגיב, שעברו בה מחשבות להתנצל (על איך שהמערכת נראית) אבל שלבסוף הבינה שבעצם היא לא צריכה להתנצל (היא לא אחראית על המערכת) ואני אומרת לה שבטח שלא ושהיא צריכה לדעת שכתבתי בפוסט מיוחד שמוקדש רק לה ושעוד לא קיבלה וקראה - המתאר אותה איריס כנקודת האור שלי בתוך המערכת. 

בשל עניין האלרגיה, מסבירה איריס שעד שלא יהיו תוצאות ספירת דם ועד שרופא לא יתן את דעתו, לא נוכל להתחיל בטיפול. אנו חוזרות לעמדת הקבלה לקחת תור לרופא התורן ומקבלות פתקית קטנה כתובה ידנית עם המספר הלא אטרקטיבי 12. אצל הרופא התורן מטופל מספר חמש נכנס. בינתים חולפת שעה ורבע. תוצאות הספירה מגיעות. הכל תקין. לא ניכרים סימני רגישות לאלרגיה לפי התשובות. איריס אומרת שנתחיל בטיפול והרופא יגש אלי בתורי. נהדר. גם איריס מאמצת את רעיון המשימות המקבילות. כשהיא מחברת אותי לאינפוזיה אנו מדברות על כך שטיפול הטקסול הוא לא פיקניק, אבל שעוד שני טיפולים וגמרנו. ואז מספרת לי איריס שיש מטופלים עם תופעות לוואי קשות שאין ברירה ואצלם הטיפול נמשך שנה שלמה (!) במינון נמוך, פעם בשבוע! היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. 

עד שיגיע התור שלי לרופא מורן לוקחת סיכון ויוצאת למשימה נוספת במקביל - הזנת כל תוצאות הבדיקות שנמצאות על דיסקים למחשב בית החולים. בעודה נעדרת, מגיעה אלי רופאה חמודה שמתחקרת אותי על תופעות האלרגיה שחוויתי בימים האחרונים ומציעה תרופה נוספת שניתן לקחת יחד עם התרופה שכבר קיבלתי. ממליצה ליטול אותה בלילה כי היא מרדימה. מורן חוזרת ולא מאמינה למשמע אזניה כשאני מבשרת לה שהיא יכולה לזרוק את פתקית מספר 12 לפח, כי כבר ביקרה אותי רופאה. מסתבר שאיריס האחות היקרה שלי דאגה לשלוח לי רופאה. את הזמן הנותר המראה שעה וחצי בצג המחשב של האינפוזיה אני מעבירה בנמנום לצלילי מוסיקה. מורן מדלגת בין התעסקות בטאבלט שלה לבין קריאה בספר. 

בסופו של דבר מתגלה זה הטיפול הקצר ביותר יחסית לזמן נטו שהעברנו בבית החולים. בשעה שלוש ועשרה אנו יוצאות מבית החולים. בבית ממתינה אמא יקרה שלי שהגיעה במהלך הבוקר מנהריה.  
ולסיום יש לי חדשות מרעישות - הפרסום עובד. בכל אופן הוא עובד על חולה שבזה הרגע עבר טיפול כימותרפי ועיניו נתקלות בשלט חוצות עצום בדרך המהירה מחוץ לבית החולים, השלט מציג שני טעמי ארטיקים חדשים ומפתים. מי שנאלצת לשאת בתוצאות זו מורן שמקבלת ממני בקשת תיזוז נוסף - להשיג את התרופות עם המרשם שקיבלתי ולמצוא לי את שני הטעמים המבטיחים של הגלידות שהופיעו על שלט החוצות. אני הולכת לישון. כשאתעורר ימתינו לי שני הארטיקים במקרר, והתרופה שהביאה מורן. היא תבלה עוד שעות רבות עם הילדים, תיקח אותם לגינה ותאפשר לי מרחב שקט של כמה שעות טובות בבית. 



טיפול 5

12/5/13

חייבת להגיד לכם מראש שאני משתדלת לכתוב מכיוון של אופטימיות. חשוב לי ככל האפשר לחזק אתכם ולספר לכם דברים מעודדים. אבל אחרי הכל מדובר כאן במחלה. השבועים האחרונים היו קשים. נראה שטיפול 4 הכריע את גופי בצורה הכי קשה שאפשר. כמו מתנת פרידה וכמו מי שרצה לומר את המילה האחרונה. העייפות הסחרחורת והטעם הרע בפה חגגו להם ועשו בי שמות. וכדי להכביד על הכל צץ לו סיפור חדש. השיעול שלי שנהג לפקוד אותי מעת לעת, ולא ידוע לנו מקורו, שב והתערבב בתוך כל תופעות הלוואי של הכימו. במקרה יצא שהגיע מועד בדיקה שנקבעה לי לפני ארבעה חודשים במכון הריאות, בדיקה אחרונה בסדרת בדיקות שניסתה לגלות את מקור השיעול הטורדני, כל הבדיקות הקודמות יצאו תקינות. וזו ״בדיקה לגילוי אסטמה סמויה״ העלתה כי הפלא ופלא אני סובלת ללא ספק מאסטמה. יופי לפחות עכשיו אנחנו רגועים. נרשמה תרופה  - משאף עם סטרואידים במינון נמוך ומעקב חוזר בעוד שלושה חודשים. מאותו יום שבו עשיתי את הבדיקה (יומיים אחרי טיפול 4) במהלכה נתבקשתי לשאוף תשע אמפולות עם חומר שנקרא מטאכלין, השיעול שלי לא פסק לרגע. העיר אותי בלילה הקשה עלי ביום. כאילו לא מספיק צרות יש לי. 
חברים יקרים, מאוד היה קשה לי להאחז בנקודות האור שצצו בשבועים האחרונים, ואתם יודעים מדוע? מפני שהגוף שלי היה סמרטוט. כשהגוף סמרטוט הנפש נכנעת. מצב הרוח ירוד. משימות היום יום הפשוטות נדמות כאתגרים קשים לביצוע. כל מה שייחלתי לו היה שגופי יתאושש. שאקום בבוקר אחרי שינה טובה בלי טעם רע בפה בלי סחרחורת ואנרגיה שמספיקה לשעתיים ואז דורשת שינה עמוקה לחידוש המצברים. ואם אפשר גם בלי השיעול.  

תאמינו לי בכל יום בו אתם מתעוררים ליום חדש וגופכם מציית לכם, עליכם להתמלא בשמחה, להתחמש בשמחה זו ולהשתמש בה בכל מה שאתם עושים במהלך היום. שום דבר לא משתווה למצב בו גופכם מפסיק לציית לכם. זה קרה לבסוף ביום חמישי, 12 ימים אחרי טיפול 4. מצבי השתפר פלאים. השיעול פחת, התשישות נעלמה, הרגשה כמעט נורמלית פקדה את גופי. איזו הקלה. איזה כיף. מי צריך יותר מזה? 
היה זה גם באותו יום בבוקר, שעברתי צילום חזה ותוצאותיו שפכו אור חדש על מתקפת השיעול הברוטאלי שחוויתי. רופא המשפחה הנחמד שלי צלצל בצהרים לבשר לי שרואים חשד לדלקת קלה בריאה, והוא מתלבט האם להתחיל טיפול אנטביוטי או לא. שאל איך אני מרגישה. אמרתי שהיום התחלתי לחזור לעצמי ושאני מרגישה הרבה יותר טוב. החלטנו להתייעץ עם הרופאה האונקולוגית ולהמתין עם האנטיביוטיקה. 

דבר נהדר קורה לנו עם התפתחות הטכנולוגיה. היכולת לתקשר עם הרופא האישי שלך במיילים בכל עת ולזכות למענה שוטף, זה לדעתי דבר מבורך ומופלא. כמובן בתנאי שהתברכתם כמוני ברופא אישי - סימפטי איכפתי וטכנולוגי. זו גם הסיבה ששמחתי מאוד כשהאונקולוגית שלי הואילה בזמנו לתת לי את המייל שלה. אולם שימו לב לתובנות שגיליתי שיש לקחת בחשבון כדי לא להפוך ברכה זו לתסכול. היות ויש הבדל בין אישיות לאישיות, הסגנון וזמן התגובה של כל רופא שונים הם מן הסתם. כמו בחיים בין אנשים שונים שאנחנו בקשר איתם במייל, זמן התגובה יכול להוציא מהדעת, עד שאנחנו לומדים להכיר את הרגליו של כל אחד ואחד בשימוש במיילים. 
מנסיון קודם בודד בו ענתה לי האונקולוגית לאחר מספר שעות כשביקשתי את אישורה להשתמש במשאף שקיבלתי, התמלאתי עצבים חרדה ותסכול, כשמייל תשובה וחוות דעת טיפולית לגבי תוצאות הצילום שהעביר לה רופא המשפחה, לא הגיע גם בחלוף יממה. היה זה יום שישי ובהמלצת הרופא שלי לא התחלתי בטיפול האנטיביוטי, גם בגלל שלא שמענו את דעתה של האונקולוגית. כשהגיעה התשובה המיוחלת בשישי אחר הצהרים, והיא תמכה בדעת הרופא. נרגעתי ושמחתי. הבנתי שכמו בחיים, כל רופא אישיותו וקצב המענה שלו. החלטתי שגם מענה בתוך 24 שעות הוא מכובד ומועיל בהחלט, בפרט בסוף שבוע. תבורך הטכנולוגיה. 

בטיפול 5, הפעם שינוי מרענן. המלווה שלי היא אמי היקרה. זו הייתה החלטה של הרגע האחרון היות ואצל אלי מתחממים ענייני הסטארטאפ ותוכננה לו פגישה בבוקר והיות והפעם תוכנן לי ביקור מוקדם שכלל גם פגישה עם יועץ גנטי, חשבתי שטוב אעשה אם אקח את אמי שתהייה לצידי ואשאיר את אלי לטפל בחבורת הילדים כשיסיים את פגישתו. בדיעבד הייתה זו החלטה נבונה. אמי הייתה לעזר רב כאשר נתבקשה לתאר את עץ המשפחה הרחב של משפחתה ומשפחתו של אבי ז״ל עלידי הפרופ׳ ( שבתום הפגישה אמרה לו אמי בחיוך גדול שהיא זיהתה אותו מהטלוזיה, ואני לעומת זאת, התנצלתי שלא הכרתי אותו היות ואיני צופה בטלוזיה... ״זה בסדר גם אני לא צופה״ ענה הפרופסור בחיוך). הוא אמר שלדעתו רוב הסיכוים שלא יימצא אצלי גן תורשתי של המחלה. נקווה שאכן כך יהיה.

10:10 מתקדמים לספירת דם. כרגיל גם כאן המתנה של שעה בלובי המחלקה לתוצאות. בזמן זה אני מספיקה לבצע ביעילות קניות בסופר. איך? באינטרנט כמובן עם האייפד שהבאתי הפעם לשעת הצורך לשעשוע סבתא קוקו בזמן הרב הצפוי עוד לפנינו. כבר שנים אני חושבת שזו הצורה החסכונית, היעילה והנוחה ביותר  להתמודד עם מסע הקניות הביתי המעיק בכל שבוע. פעולה שבמציאות אורכת לפחות ארבעים דקות, לא כולל את זמן זמן ההתניידות מהבית ובחזרה, מסתיימת בעשר דקות מבלי לקנות עוד חמישה מוצרים שלא חשבת עליהם קודם אבל הונחו בדרכך באופן שלא תוכלי לסרב להכניסם לעגלה. בפרט אם בחרת לצאת למסע המפרך עם שני ילדיך הקטנים. באינטרנט אין סיכוי שזה יקרה. תבורך הטכנולוגיה. 

11:20 מחלקת טיפולים. איריס האחות היקרה שלי כאן. גם העומס כאן. אין עמדות פנויות. אני משיגה לנו שני כיסאות ומתמקמת יחד עם אמי שמתוודת לראשונה למקום המשונה הזה של חולים המגיעים ומנסים לתפוס מקום פנוי היכן שלא יהיה. סיפרתי לה שפעם גם אני קיבלתי טיפול במסדרון על כיסא כמו אותה מטופלת שיושבת עם עמוד ואינפוזיה לפנינו במעבר. שתינו בדיעה אחת שעוד 3 טיפולם פרט לזה, זה משהו נסבל. אני מקפידה לשאול אותה מדי פעם אם היא בסדר והיא עונה בחיוך שבטח. אני גם מציעה לה את האייפד אבל היא מסרבת. במקום זה היא שולפת את המסרגה ועוסקת בסריגת כיפה לנכדים המתוקים.

איריס היקרה דואגת לי, ומודיעה שבתוך רבע שעה תתפנה העמדה שמאחורי ואקבל אותה. חדשות מעודדת. ברגע שאיריס מגיעה אלי  אני מחליטה לבשר לה שהיא אולי לא יודעת אבל היא מככבת בתעוד הטיפולים שלי בקרב מכרי ובני משפחתי. היא מגיבה בהפתעה שמחה ותדהמה. ״מה באמת? זה בלוג?״ אני מסבירה לה שלא בדיוק, שאלו מיילים ושלקראת הטיפול האחרון אעביר לה את כולם. ״יפה היא אומרת, אז אני כבר אתן לך את המוטו שלי: האתמול מת, המחר לא נודע ונותר לנו לחיות את היום. זה מה שאני עושה״ אני אומרת לה שאין יותר נכון מזה ושאימצתי בדיוק את אותה הגישה מזה זמן מה. החומר החדש מתחיל לזרום בדמי ב-12:30. מכאן ואילך צריך למדוד שלוש וחצי שעות, בהמשך יתברר לי ששלוש וחצי השעות הללו הפכו לחמש... לאחר שאנו מתמקמות בעמדה, אני בכורסה הנוחה ואמא על כיסא (מרופד למדי אבל בליבי צר לי שאין גם עבורה כורסא...) אני מבקשת את רשותה של אמי להתנתק ולצלול לעולם המוסיקה ואומרת לה להניח את רגליה למרגלות רגלי על הכורסא הנפתחת, לפחות זה. היא כמובן מאשרת לי להקשיב למוסיקה ועוסקת באמנות הסריגה. קיבלתי מאירס כדור שלדבריה עשוי לגרום לי לישון. כך או כך, כל רצוני מהבוקר הינו לשוב לישון. אז בעל כורחי אני נוטה לעשות בדיוק את זה. לישון. אבל אז בתום רבע שעה חוזרת איריס ואומרת שזה היה רק חומר ההכנה. צריך לחכות לשקית המשמעותית שכרגע לא נמצאת וכח העזר יצא להשיגה. 
ההמתנה לכוח העזר אורכת כשעה וחצי נוספת. בשתיים אני מתחברת לאינפוזיה שמחוברת למחשב שדואג שכל הטיפות יתפזרו בתוך הגוף בלא פחות ולא יותר מאשר שלוש שעות והוא גם מחווה את הזמן על הצג. תבורך הטכנולוגיה. 

עכשיו כולם משוחררים. איריס יכולה להמשיך לחולים האחרים, אמא יכולה להסיט את הוילון ולשבת ולסרוג, ואני לא מצליחה להתאפק מלסגור את העיניים ותוך כדי האזנה לקייט בוש ששרה את הדיסק Aerial (חברתי המתוקה לילי קנתה לי לפני כמה שנים בדיוק כשיצא היות ושם האלבום הכיל את שמי בסיכול אותיות, לשמחתי זה גם אלבום מצויין) שוקעת בנמנום מעורפל שמעביר לי בערך שעה מהזמן. 
תוך כדי הטיפול תוקף אותי בולמוס אכילה וצורך במתוק ומלוח לסירוגין. סבתא קוקו נשלחת עלידי פעמים לקפיטריה הסמוכה. פעם להביא לי בקבוק קולה ופעם להביא לי חטיף מלוח - כל מה שנמצא שם סביר ולא כמעט פג תוקף לדבריה, הוא צ׳יפס. פרט לזה אני זוללת שני כריכי טונה שהבאנו מהבית, מלפפון ותפוח. אני עוד אשמין לכם :( 

איך הזמן רץ כשנהנים. התעסקות מעטה עם האייפד יחד עם סבתא קוקו במשחק ילדים מאתגר מעבירה לנו את יתרת הזמן ושלוש השעות נגמרות. אנו יוצאות החוצה, וממתינות לאלי שנמצא בדרכו לאסוף אותנו. בחוץ לפנות ערב, חלפו יותר משמונה שעות מאז יצאנו לדרך הבוקר, אבל נגמר עוד טיפול. נותרו שלושה. צפויות תופעות לוואי שוליות ולא קשות כמו בטיפולים הקודמים. הלוואי. בנתיים אני מנומנמת אך מתלבטת אם לישון כרגע. כבר ערב אולי אמתין מעט, אני מרגישה שיש סיכוי לישון שינה מתוקה, בלי בחילה ובלי סחרחורת. מחר בערב טכס שבועות בו יופיע מיכאל עם חבריו בשירה וריקודים. הוא כבר הבהיר מזמן כמה חשוב לו שאמא תהיה בקהל. 



יום ראשון, 16 ביוני 2013

איריס

29/4/13
באותה התבנית האופיינית לטיפולים קודמים, יום למחרת הטיפול היה סביר ומלא פעילות. התעסקות מול המחשב, ביקור עם הילדים בסנטר שנת צהרים וכצפוי עכשיו 23:30 נדודי שינה... 
מחשבות עוברות לי על האחות איריס
הפגישה איתה אתמול הייתה מהולה בצער על האופי הקשה של עבודתה. גם בתוך הלוז של רשימת המטופלים שלה שאין בו משמעות לזמנים ואין משמעות להשלכות של ריבוי חולים על אחות אחת למה שזה עושה לאחות ולמה שזה עושה למטופל. 
איריס המהלכת כרובוט במחלקה ורואה בתסכול ובלחץ כיצד הזמן חולף ואין באפשרותה לגשת עדין למטופל הבא, מיואשת בתוכה. כשהיא מגיעה אלי מתנצלת ומתביישת להודות שאין בה כח לחזור לעמק הבכא הזה אחרי חופשה של שבוע, זה מעורר בי צער וחמלה.
הייתי עדה לשיחה שלה עם מטופלת בעמדה הסמוכה. מטופלת שמצבה ככל הנראה חמור בהרבה משלי ומנת כאבי התופת שהיא סובלת עקב המחלה או הטיפולים באמת קשה מנשוא. ברגע של חולשה פורצת המטפלת בבכי חרישי.  בתגובה איריס מתחילה מייד לספר לה בדיחה (סיפור חופשי שלי ממה שזכור לי): הגיעה נזירה להתוודות בפני הכומר על כך ששכבה עם אחד השוהים במנזר. הקשיב הכומר לווידוי והטיל עליה למצוץ במשך שבוע ארבעה פעמים ביום מיץ מלימון חצוי. 
הקשיבה הנזירה קשב רק ושאלה את הכומר - מיץ הלימון הזה ימחל לי על עונשי בפני האל? 
ענה לה הכומר - לא, אבל הוא לפחות ימחק לך את החיוך המרוח לך על  הפרצוף ... 
נראה לי שבדיחה זו העלתה חיוך על הטופלת שלצידי שאת דבריה שמעתי בבירור, אך את פניה לא יכלתי לראות מפאת וילון הבד שהפריד ביננו. 
וכשאיריס נמצאת אצלי אחרי שעתיים המתנה ומגלה לי שמול החיוך שלי היא מתביישת שעולות בה מחשבות עזיבה של המחלקה, זה מחמם לי את הלב. טוב לי שאני מהווה עבורה פנים אחרות של חולה, פנים מחייכות. למזלי אני לא סובלת כמו שכנתי החולה המסכנה. אני מתחקרת אותה על מקור הלחץ שלה והיא מסבירה לי שבימים טרופים כאלה כשיש לה עומס מטופלים היא לא יכולה לאכול ארוחות כמו שצריך, לא יכולה אפילו תסלחו לי, ללכת להשתין כמו שצריך וזה מותיר אותה סחוטה לגמרי. איך לא? והייתי רוצה להגיד לה שבתוך כל בית החולים הזה הנוכחות שלה בחדר הטיפולים היא מקור לאור עבורי. שאלי ואני מעריצים אותה על הקלילות שהיא מתנהלת וסומכים על התשובות שלה לשאלות השונות שעולות בהקשר של תופעות לוואי שונות, תוצאות ספירות הדם, המלצות, היא עושה רושם של מישהי שיודעת דבר או שניים על מה שעובר עלי. 
הייתי רוצה שהיא תדע שיש בי תחושות קשות על המערכת שלא משכילה לשפר את איכות החולים והאחיות ושלראות את המציאות הקשה הזו בשטח זה לא פשוט לי. דרך ההתמודדות שלי היא להשתדל למצוא את נקודות האור בסיפור הפרטי שלי - יום בשבועיים 8 טיפולים וזה יעבור. אילו נקודות אור יכולה למצוא איריס האחות הנאמנה המגיעה יום ביומו לעמק הבכא? ומי יקשיב לי בכלל ועל מי אעשה רושם כשאמליץ לעשות משהו בנדון?
והאם זה בכלל עומד על הפרק ויש תקציבים ועניין לשינוי? 
תודה לאל שיש אנשים כמו איריס בעולם. הן ללא ספק מקור להשראה וכח לרבים. מאחלת לך איריס המון כוחות ותעצומות נפש. אין לך מושג עד כמה את תורמת. מאחלת לך לקבל את גמולך האמיתי ממי שיודע לגמול בלי שיודעים עליו. 




טיפול 4


28/4/13 

שנת 1998: הבוקר בשמונה נולד בני הבכור. לנצח אזכור את הנסיעה החפוזה ערב קודם לבי״ח הדסה עין כרם כשבדרך מנצנצות עשרות מדורות. 
שנתיים לפני כן כשאך הכרתי את אלי, הוא העמיד תנאי - לבן שיוולד לנו נצטרך לקרוא יוסי על שם אבא שלו, ואוי לו אם יפר מסורת דורות זו,  אבא יכעס. יוסי בני הבכור שקראנו לו בשמחה רבה על שם סבא יוסי הנפלא והיחיד במינו, בן 15 היום. דוקא יהיה נחמד שימשיך את המסורת ויוריש לבנו את שם אביו. מאחלת לו שימצא כלה חכמה, שתשתף פעולה.  

היום להבדיל, נסיעה לבית חולים תל השומר. טיפול 4. האחרון בסדרת הטיפולים הקשים. הפעם האחרונה לא הייתה נעימה. זמן ההתאוששות היה ארוך. בתוך השבוע הקשה הזה, היה גם מבצע שהסתיים בהצלחה. בחירוק שיניים למדתי ככל יכלתי לבחינת ההסמכה של תכנת פריוריטי ועברתי אותה. הייתה זו הקלה גדולה עבורי שהצלחתי לסיים דבר שחששתי שיקטע בשל המחלה. 

המתנה לתוצאות ספירת דם. הלובי משופע באנשים, חולים ומשפחותיהם. הייתי כאן גם בשבוע שעבר כשלראשונה בחיי נפגשתי עם פסיכולוגית. החלטתי לנצל את השרות שניתן לי בחינם. מצאתי עצמי יושבת ומספרת את סיפור התגלות המחלה בפעם המי יודע כמה. הפעם לאישה חביבה ונעימה שמעולם לא פגשתי קודם. קבענו פגישה נוספת לעוד שבועיים. אחרי שסיפרתי כל כך הרבה וגם התוודתי שאני לא חושבת כלל על המחלה ובימים שאני מרגישה טוב הכל בסדר, לא יודעת מה נותר לדבר עליו... 

מחלקה אונקולוגית. אני מאתרת את איריס באחת העמדות והקלה גדולה ממלאת אותי. אני אומרת לה שלום, מוסרת את התיק הרפואי שלי ומתמקמת עם אלי בעמדה פנויה. רגוע היום אבל חלפה לה חצי שעה ואיריס טרם הגיעה אלי. בנתים החדשות מהבית לא מרנינות. דוד לא כל כך הרגיש טוב והקיא פעמיים אחרי שאבי החליט לצ׳פר אותו במנת חלב נוספת בשתיים עשרה בצהרים. מזל שאמא שלי הגיעה בזמן לטפל בעניינים. הערב מדליקים מדורות והתכנית היא שאלי יקח את דוד ומיכאל לכיכר המדינה למדורה הכיתתית. אנו מקווים שדוד יתאושש.  

לאחר כמעט שעה וחצי אני ניגשת לאיריס עם מבט שואל עייף מתי תורי... איריס מביטה בי ביאוש מהול בצער ואומרת שבגלל שיש לה משמרת ערב הוסיפו לה חולים נוספים. מבטיחה לי שעוד חולה אחת והיא איתי. כעבור זמן מה אני ניגשת אליה שוב ושואלת אם כבר אפשר לשתות את הכדור שאותו עלי ליטול לפני כל טיפול והיא אומרת לפתע - אנחנו מתחילים היום את הטקסול לא? (זה הסוג השני בקבוצת הטיפולים) אני עונה שלא, היום זה טיפול 4 האחרון בסדרת הטיפולים הרעים,  ואז איריס נרגעת ואומרת, תודה לאל חשבתי שאנחנו עומדות לעזוב את המחלקה בשמונה היום (הטקסול הינו טיפול ממושך של שלוש שעות). לאחר חצי שעה היא חוזרת אלי עם הנוזלים המתאימים יושבת ונאנחת. אני אומרת לה כמה חסרה לי שבוע שעבר. היא מספרת לי שהיה לה חופש כל כך טוב אבל נגמר והיא תכף קורסת בעמק הבכא הזה ואפילו שוקלת לעזוב אבל איך שהיא רואה את החיוך שלי היא מתביישת שעוברת לה מחשבה כזו ושהיא מעזה להתלונן...אני מספרת לה שהוקל לי לראות אותה במחלקה היום ושגם פעם שעברה המתנתי המון זמן וזה בלי שהיא הייתה כאן. אני מראה לה את ידי ומתוודה שרק לפני יומים נעלם הכתם המכוער השחור - מזכרת מהאינפוזיה האחרונה שחיברו לי לא כל כך יפה. ממשיכה לספר שעברתי שבוע לא קל, שהתאוששות היתה איטית יותר ושייחסתי זאת לרעל שנעשה עמיד לגופי. איריס מסכימה איתי ומעודדת שהנה זה הטיפול האחרון המגעיל. נותנת גם עיצה מועילה לטעם הרע בפה - אננס - קנו  אננס חיתכו לקוביות הקפיאו בפריזר ובכל פעם שיש טעם רע בפה איכלו קוביה. מסתבר שלאננס מעבר להיותו טעים, יש אנזים שמשפיע על הטעם. אלי רושם לפניו להשיג לי אננס משובח בהקדם. 

אני חוקרת אותה לגבי הטיפולים הבאים, האם צפוי לי פקניק? אז כנראה שסוג של פקניק כן צפוי. אורך הטיפול הוא לא פחות משלוש שעות אינפוזיה נטו, הוסיפו את זמני ההמתנה ונראה שבהחלט אפשר לפתוח שולחן או שניים... הובטח לי כי תופעות הלוואי יהיו פחות קשות ושונות. למשל חוסר תחושה בקצות הגפיים דבר שעשוי לגרום לכך שכשמחזיקים כוס ביד לא ממש מרגישים אותה, ואם ניקח לדוגמא נושא כמו הדחת כלים - פעולה זו עשויה להסתיים בלא מעט כוסות שבורות בכיור. קבענו פגישה לעוד שבועים. רואים על איריס שהיא מותשת ועייפה. שאלתי אותה למה היא לא לוקחת הפסקה או עוברת מחלקה. היא אמרה שאחת לעשר שנים היא לוקחת הפסקה של שנה לאגור כוחות. נראה שהזמן הזה מתקרב ואני צריכה לנסוע לניו זילנד לשנה... כך אמרה כשעזבה את העמדה. אין מה להשוות את הדקירה של איריס לזו של שבוע שעבר. כשהיא מנתקת את האינפוזיה שלא כאבה בכלל נשאר רק סימן קטן של דקירה. אני נפרדת ממנה לשלום ומזכירה לה שקבענו פגישה! היא מהנהנת בהסכמה.

בבית דוד המתוק מאושש לגמרי. מה שמשבש את התכנית המקורית להגיע למדורה הוא דוקא פנצ׳ר באופנים של מיכאל. אלי נאלץ לתפוס מונית בזרירזות בתקווה שיספיקו להגיע לחגיגה בזמן (אפלקציית גט-טקסי מזניקה לכתובתנו מונית ומודיעה שתגיע תוך 5 דקות, הנהג מתקשר להגיד שהוא כאן לאחר פחות מ-5 דקות, מדהים!). מדיווח מהשטח עולה כי דוד מאוד לא מחבב את כל עניין המדורות מקרוב ושהוא מוכן להביט בהן רק ממרחק רב ובטוח. ומיכאל לעומת זאת השתולל עם חבריו לכיתה בזמן הקצר הנותר לסיום החגיגה. הרגשתי הכללית סבירה. אני קצת ישנונית ומסוחררת אבל עדין מסוגלת לדבר קצת עם אמא ולשבת בכורסה הנוחה שלי בסלון. מחר יום חופש לילדים לפחות לא אצטרך לקום מוקדם. 

השבוע ימלאו 5 שנים לפטירתו של אבא שלי ז״ל. יום חמישי תתקיים האזכרה, אמא תעזוב אותי הפעם מוקדם מהרגיל ביום רביעי. לצערי לא אוכל לנסוע עד נהריה להשתתף. מנסיון של הטיפולים הקודמים יום חמישי צפוי להיות אחד הימים החלשים והקשים שלי.
אם יש מישהו שאני חייבת לו את הגישה שלי לחיים שמתאפיינת באופטימיות בלתי נלאית, זהו אבא שלי. ממנו גם למדתי שמי ששכל בראשו יידע תמיד לראות שהאושר בחיים מונח לרגליו כל עוד הוא בריא, ומשכיל להנות מיופי הבריאה. אבי היקר שהיה חברי הטוב ביותר ומקור לעצות והכוונה בחיים, שנתיים לפני שנפטר התגלה בגופו סרטן הערמונית. הוא טופל בכדורים שכמעט העלימו את הסרטן מגופו וסרב לעבור ניתוח שהאמין כי הדבר יסכן את בריאותו הכוללת. את כולנו הוא הרגיע ואמר ״זה שום דבר״ זה יעבור. לבסוף לא היה זה הסרטן שהכריע אותו. הוא נפרד מהעולם במיתת נשיקה כשחי את שארית ימיו  מיום ליום, ללא מחשבות לטווח רחוק, ובהקפדה על הנאה מהדברים הפשוטים והקטנים עד יומו האחרון. האמת היא שבתת המודע שלי כך אני מתייחסת למחלה שלי. זה שום דבר וזה יעבור. 

הגעגועים לאבי מאוד גדולים, יחד עם זאת יש עימי נחמה גדולה והרגשה שזכיתי בפרס. ככל שחולפות השנים אני מגלה בדרך פלא שמי שהכי מזכיר לי את אבא שלי בחכמתו, בטוב ליבו, בידענותו ובתחושת הביטחון שאני שואבת ממנו, אפילו במשפטים שנהג להגיד לי על החיים, הוא אלי שלי אהובי.



הסמכה

23/4/13

השבוע החולף היה אחד הקשים עד כה. הצד החיובי היה חגיגת עצמאות בתל אביב יחד עם אמא שלי והקטנים, מופע זיקוקים, המונים שמחים ברחובות, ערב נהדר. 
למחרת השתנה מזג האוויר והחורף חזר לארץ. אילן רינת וילדיהם המתוקים הגיעו מנהריה הרחוקה, בנסיעה נטולת פקקים מוקדם בבוקר, הישר לביתי. בשל מזג האוויר ומצבי הפיזי הירוד, ויתרנו על ביקור בנמל כמנהגנו בכל שנה. היה נחמד להיפגש איתם אחרי הרבה זמן.
בהמשך השבוע, במאמץ עילאי ותודות למורן הגעתי לשיעור ההכנה האחרון בקורס פריוריטי. ומאז מצבי הפיסי הידרדר ומצב רוחי יחד איתו. לא הצלחתי להביא עצמי ללמוד לבחינה שנקבעה ליום שני מרחק ארבעה ימים....
המשימה של ליווי דוד לגן וטיפוס המדרגות הפכה לדבר שגזל ממני את כל האנרגיה למשך הבוקר. ביום חמישי לא הצלחתי להביא עצמי לצאת מהבית. החלטתי לא לקחת את דוד לגן, ורק לאחר שעה שלמה של התאוששות יצאנו יחד עם אמא להקפיץ את מעטפת התביעה לביטוח לאומי באוטובוס. ביקור קצר בסופר בהמשך, התיש אותי לחלוטין. 
יום שישי שבו חשבתי שאצליח להתאושש ולבלות עם אמא, היה יום קשה עוד יותר ולמעט מבצע הבאת דוד לגן, לא הייתי מסוגלת לעשות דבר פרט לשינה ומנוחה. 
הרעל השתלט על גופי ונראה שקבע לו סדר יום משלו. מועקה גדולה רבצה עלי עם הידיעה שעלי ללמוד לבחינה אם ארצה לנסות לעבור. את לימוד החומר התחלתי ביום שבת. היה לי קשה מאוד להתרכז ולשבת ללמוד ברציפות יותר משעה. ביום ראשון התאוששתי מעט והשקעתי את כל זמני ומרצי בלימוד. 
הבוקר, אחרי לילה טרוף שינה וראש מלא בחומר ולאחר שגמלה בי ההחלטה לעבור את הבחינה, הסיעה אותי מורן לפתח תקווה וניגשתי לבחינה. 
הבוחנת, בחורה מקסימה עם חיוך קורן, פתחה את השיחה לשמחתי בתחקור הרקע שלי ומה הביא אותי להשתתף בקורס. 
בהתלהבות רבה סיפרתי על הכרותי את תכנה כבר שבע שנים ועל החלטתי לעשות הסבה מקצועית לתחום היישום לאחר שצברתי נסיון לא מועט בחברה שלנו. היא הכירה את החברה וידעה שמדובר ביישום מפורסם במורכבותו. 
תחילת הבחינה שנגעה לשאלות בהנהלת חשבונות חרקה מעט כשלא ידעתי לענות בצורה מושלמת על כל השאלות. עברנו לתחום המוכר לי יותר ואז זרמו הדברים בצורה חלקה כשלפתע הודיעה לי הבוחנת החביבה שסיימנו את הבחינה. היא איחלה לי בהצלחה עם היישום והמליצה שאתייעץ תמיד לפני שאעשה מהפכות, דבר שהסכמתי והבטחתי לעשות. 
יצאתי מפתח המכללה כשאבן כבדה נגולה מעל ליבי... לא יותר נסיעות לפתח תקווה, לא יותר ימי שישי תפוסים... בתקווה שגם עברתי את הבחינה והכל יהיה מושלם. התוצאות עתידות היו להתפרסם לקראת אחת והייתי שרויה במתח גדול. הרגשתי שהכל זרם יפה בסך הכל אבל ידעתי שלא הייתי מושלמת. מצד שני, איך יכלה אותה בוחנת מקסימה לתאר לעצמה שמולה יושבת אישה באמצע מלחמה גדולה מאוד נגד מחלה בגופה, שתסרוקת הפן למשעי העוטרת את ראשה היא בעצם פאה, שפניה החיוורים ועיניה הבורקות והמצומצמות מושפעות מלחלוחית מרובה שמקורה כנראה בהשפעת הרעל הזורם בדמה כרגע, אותו רעל שהפך אותה בשבועות האחרונים לעייפה, מבולבלת ולרוב קשת ריכוז לטווח ארוך... נכון לא הייתי מושלמת אבל בהתחשב בנסיבות, הייתי בסדר. וכך כנראה חשבה גם הבוחנת,  כי באחת וחצי הודיע לי רכז הקורס הנחמד בשיחה אישית טלפונית שעברתי את הבחינה. זה היה עבורי הישג וכיף גדול. 
עוד דבר טוב קרה לי בתוך הטלטלה שאופפת אותי בשנה זו... 


טיפול 3

14/4/13
אני מנהלת משא ומתן עם אבי שיואיל לקום מהמיטה. מעלה בפניו את הטיעון חסר הטעם ושלאחר מעשה שאילו היה מקשיב לי והולך לישון בעשר ולא באחת עשרה וחצי אתמול לא היה כואב לו הראש... לאחר מספר דקות מורטות עצבים בהם איומים על איסור משחקים אלקטרוניים לא מועיל אני חוזרת עם כדור אקמול מכריחה אותו לשתות ולטוס לבית הספר.   
08:20
אבי מתקשר ערני מתמיד ומלא מרץ, מסביר לי שאם לא אביא לו משחק קופסה ודף מדבקות לא יוכל לצאת לפעילות התנדבותית בבית ספר אורח אצל ילדים ממשפחות קשות יום. אני מאבדת מחדש את שלוותי שהושגה אך לפני דקות ספורות בהן הצלחתי לאכול קערת דגנים, לפחות דוד ישתף איתי פעולה ויתלבש מהר כדי שנספיק לעבור ולתת לאבי את הפריטים החיוניים לו להמשך היום ... 
09:00 
מסתיים מסע פיזור הילדים לבית הספר - דוד בגן. 
09:10 
אחרי התחלה כזו אין כמו קינוח במכון הכושר כדי למצות את שארית האנרגיה המחודשת שהצטברה לה מתום הטיפול הקודם. לצערי נגזלו ממני שני ימים טובים מאז טיפול 2 שקרה באמצע שבוע ולא בתחילתו בשל חג הפסח. לשמחתי אני מצליחה לפתור את קושיית הפעילות הספורטיבית במכון הכושר עם פאה, עלידי קשירת בנדנה סביבה, דבר שמבטיח יציבות וגם מראה ספורטיבי טבעי. שוב אני מצליחה לשטות עם התרמית הקטנה המונחת על ראשי...  
09:45 
מאפיית לה מולן - עדיף לקחת איתי סנביץ׳ משובח ולא לאכול את הזוועה המקומית בסניף ארומה, שזכורים לי ממנו ימים טובים לפני 15 שנה כשהיה אימפריה מקומית בירושלים. הזיכרון מהכריך האחרון שהביא לי אלי מסניף בית החולים לפני שבועים לא היה חיובי בלשון המעטה. 

11:10
בי"ח תל השומר. ההמתנה לתוצאות הספירה הפעם ארוכות מהרגיל, איכשהו הזמן חולף כאן מהר. אולי זו המוסיקה באזניים, אולי ההתעסקות בכתיבה. אין ספק שכל מקום יכול להיות מנותק ממה שהוא באמת בעיני המתבונן , כשמוזיקה קצבית כלשהי באזניו. כל שכן מוזיקה קצבית משובחת, הפעם - fila Brazilia ולא, אין לזה קשר למוסיקה ברזילאית טיפוסית. 
באגף הטיפולים מצד אחד אני מופתעת לטובה כשנמצאת עבורי מייד עמדה פנויה, ולעומת זאת מאוכזבת מאוד כשמתברר לי שהאחות שלי איריס לא נמצאת היום :( 
אם יש איזו אישיות רפואית שאיתה ביליתי יותר מעשר דקות ברציפות ושאליה נקשרתי עד כה מעט ושסימפטתי, הייתה זו איריס. אני מבחינה ברופאה האישית שלי במחלקה, היא יושבת ממש בדלפק הקבלה ועסוקה במחשב. אני עומדת מולה דקות ארוכות, אבל איכשהו נראה כי היא עושה מאמץ מיוחד שלא להיתקל בעיני אף חולה בסביבה כי כל נסיון שלי ליצור עימה קשר עין נכשל כישלון חרוץ. אני בסך הכל רוצה להגיד לה שלום...  מאוחר יותר אשמע מאלי שהרופאה דווקא אמרה לו שלום יפה, כך שנראה שדימיוני שיטה בי... 

האחות שהורתה לי קודם לשבת בעמדה, מודיעה לי די בחוסר אונים שהיא לא יודעת כרגע מי תטפל בי ושאמתין. אני לא אוהבת את הרגשת הניתוק הרגשי הזו ששוררת במחלקה. זה לא מסתדר לי עם חומרת המחלה. אני מבינה שיש הרבה חולים, אני מבינה שהאחיות עסוקות. עדין זה הופך אותנו החולים למעין אובייקטים חסרי אונים במן סרט נע.... וזה לא שאני מפונקת. ואז נופל לי האסימון - זה מה שנקרא להיות חולה בבית חולים. דבר שמעולם לא התנסתי בו קודם למזלי וגם כיום אני משתדלת לא לחשוב על עצמי במונחים כאלה. תודה לאל שהשהות בבית החולים מסתכמת עד כה בביקורים קצרים יחסית אחת לשבועיים לטובת הזרמת הרעל קוטל המחלה לגופי. זה המקום לספר שהרעל עושה את שלו. הטיפול עובד, כך לדברי הרופאה והכירורג שאצלו ביקרנו בסוף שבוע שעבר. הגוש הצטמצם, ועשוי להצטמצם עוד ואפילו להעלם. חדשות מעודדת בהחלט, אך כפי שהסביר הכירורג, זה לא מבטל את הניתוח המתוכנן וההקרנות שלאחריו. מילא, אני זורמת. המטרה - לנצח בכל מחיר. 
14:50
אלי יושב מולי עובד במרץ - הפרזנטציה האחרונה שיצר באותה סביבה בה אנו יושבים היום הייתה מוצלחת ביותר ותרמה רבות לשלב החם בו הוא נמצא כרגע מול המשקיעים.
אני משוועת לאינפוזיית מיץ תפוזים כבר למעלה משעה. איריס האחות שלי בחופש היום ואני נתונה לחסדי האחיות האחרות המתקשות להסביר  לי פנים... לפחות תפסנו עמדה. אני תכף נרדמת על הכורסא בעיקר בזכות החומר לבחינת פריורטי שהבאתי איתי לקרוא....   
האחות מגיעה לחבר אותי למיץ תפוזים. השאלות שלה ענייניות, ניכר בה שעייפה מאוד מהיום הזה... ברקע כל רגע קוראים בשמה, זקוקים לה לסגור עוד כמה פינות. ליבי יוצא אליה. רואים שלא פשוט לה ושהיא עייפה מהיום הזה. כשאראה את איריס בטפול הבא אזכור להגיד לה כמה הייתה חסרה לי. אני חוזרת למחוזות המוזיקה. 
16:30 
עוזבים את חדר הטיפולים. לא רציתי  לקטר קודם, אבל נשבעת לכם שהפעם מההתחלה כאבה לי האינפוזיה. בזמן ההמתנה לאלי שיצא להביא את הרכב מהחניה המרוחקת (גם הפעם דלק השלט: חניון הסרטן - מלא) אני מגלה גולה נפוחה במקום שחיברו לי אותה. עם איריס האחות שלי, זה לא היה קורה.
אני כל כך שמחה למצוא שוב את אימי היקרה בבית. היא תהיה איתי שבוע תמים. איזה כיף. מחר יום העצמאות. אם הכל ילך לפי הדפוס הקודם, אהיה מסוגלת ללכת בערב ולראות את מופע הזיקוקים. אתם יודעים מתי בפעם האחרונה צפיתי עם אמא שלי במופע זיקוקים? נראה לי שלפני יותר מ30 שנה.... 




יום חמישי, 6 ביוני 2013

טיפול 2

2/4/13 

כבר פעם שלישית שאנחנו מגיעים לבית החולים ומוצאים את השלט בחניון: ״אגף הסרטן - מלא״ 
שלט שאם מצלמים אותו המילה ״מלא״ לא מצטלמת בשום אופן במצלמה. אלי ואני חושבים שיש כאן עניין מיסטי... הוא מוריד אותי באגף והולך לחפש חניה. אני מגיעה ותופסת תור לספירת הדם. תוך עשרים דקות אני אחרי הספירה. 

בזמן ההמתנה לבדיקות אני עושה נסיונות לבנות קבוצות בוואצאפ כדי לעדכן את החברה הנהדרים שלי שמורכבים מאנשים רבים. לחרדתי אני מבינה שקבוצה בוואצאפ היא לא דבר דיסקרטי אלא משותף לכל החברים בה. אני מחליטה לא לערבב שמחה בששון ולבנות רק קבוצות של אנשים שמכירים אחד את השני. 
רק לאחר שטרחתי ובניתי קבוצות שונות, הבנתי שיש אנשים שרשומים בוואצאפ אבל לא עושים בה שימוש שוטף.... מילא, סמס רגיל עושה את העבודה נהדר בעזרת העתק צרף. 

בסיבוב שעשיתי בקומה המפוארת של האגף מצאתי לפתע גם מספרה. כבר אתמול גיליתי שהשיער החל לנשור. יהיה עלי להסיר את התספורת הרעננה החדשה והמוצלחת שלי ולדחות אותה לעוד מספר חודשים. כאמור, לא הייתי מעזה לשנות אם לא הייתי חייבת. והנה שינוי שאשקול לתחזק לאורך זמן אחרי שיצמח מחדש. עלתה בדעתי המחשבה שאם הייתה איתי הפאה הייתי עושה זאת כבר היום - מסירה את הכל ולא ממשיכה לפזר את שיער ראשי ברחבי האגף, הרכב, מעלית הבניין שלנו, הבית.... 

תוצאות הספירה הגיעו. ממשיכים לאגף הטיפולים. שוב עומס, כל העמדות תפוסות, הפעם זה קשור לחג שהיה ונגמר, החולים של ראשון שני ושלישי התערבבו יחד. שמחה בששון. 
אני מחכה בסבלנות מתוודעת ללהקה אלקטרונית חדשה שהורדתי מהאייטיונז בדיוק לפני שיצאנו - פרפרים צבעוניים מרובים - זה שם האלבום. מוצלח ביותר לטעמי. 
אני אומרת שלום לאיריס האחות כחולת העניים הצנומה הרצינית - היום כבר אלמד לפענח את אישיותה הסובלנית והמיוחדת קצת יותר. היא לא מזהה אותי עד שאני אומרת את שמי ואז אומרת בקצרה - הניחי את התיק על השולחן וממשיכה לעבר החולה הבא. 
אנחנו ממתינים ומשלימים עם העומס בעמדות הטיפולים. לבסוף מגיעה איריס ומכינה לי שולחן עם עמוד ליד כיסא במסדרון. אלי תופס מקום מולי ומשתלט על תקע חשמל שנקרא בדרכו. מישהו צריך גם לעבוד כאן. מבחינתי הכל מצויין. אני מייד צוללת לעולם המוסיקה ולשליחת מסרונים. 
איריס חוזרת. מתחילה לשאול שאלות, איך אני מרגישה איך עבר הטיפול הקודם. אני מספרת לה בשמחה שאני מרגישה טוב מאוד, אולי יותר מדי טוב ואני תוהה אם זה נורמלי? היא אמרה שבטח שזה נורמלי ושזה יופי. סיפרתי בגאווה שאפלו ניקיתי לפסח והיא אמרה - מזה הייתי נותנת לך פטור. אמרתי לה שההנאה שלי בחופש הייתה בין היתר מהרוגע שפרק הנקיונות מאחורי. מי שמכיר ומקיים את המנהג הזה (אלי אפילו מצא לפני שנים שקיים כזה דבר - דיכאון נקיונות הפסח, היה לזה מינוח שונה לא זוכרת בדיוק) מבין על מה אני מדברת, איריס בהחלט הבינה. אחרי שסיימה לחבר אותי אמרה - ״יצאנו לדרך״. לפני שעזבה אותי בעמדה המאולתרת ביקשה להודות לי על ההבנה והסבלנות שגלינו בנסיבות העומס הרב. היא הסבירה שלא כל המטופלים מבינים שצריך לאפשר לאחות להקדיש את הדקות הנדרשות לדבר עם החולה מעבר לחיבורו לאינפוזיה. הודתי לה על הסבלנות הרבה שלה ואמרתי שאני מקווה שהלוואי ולא נראה עומס של חולים. 
הופ צללתי בחזרה למוסיקה. כל כך הייתי שקועה בה שלפתע פגשתי את מבטו החמור של אלי שאומר שהרגע בישרו לי שהתפנתה עמדה ולא שמעתי בגלל המוסיקה באזניים.... 
אלי הוא הפרטנר האידאלי לסיטואציה הזו. אין לי חשק לדבר בכלל רק לשבת ולחכות למיץ תפוזים שיזרום לתוך דמי. הוא מצידו מצליח להתנתק גם כן ולכתוב פרזנטציות מחץ למשקיעים. חסר להם שלא יתרשמו! אילו היו רק מתארים לעצמם את הנסיבות. אבל במקרה של אלי הם יהיו מטמטמים לא להשקיע בלי שום קשר לנסיבות. יש לו רעיון מנצח וכל הקודם זוכה! 
עלי גם לציין לשבח את אלי שטרח ועשה עבורי שליחויות למרחקים בתוך בית החולים. בקפיטריה המקומיות אזלו כל העוגות ומרבית הכריכים. מימונה היום, זוכרים? אנשים לא אכלו לחם שבוע שלם. לא פלא שהם מחסלים מכל הבא ליד. 
עוד אוסיף כי נדרשת לו לאלי סבלנות רבה איתי. ככל שחולף הזמן אני נעשית יותר ויותר מטושטשת. בהמשך אגרום לו פעמיים לפנות לכיוונים מוטעים בדרך. אחת מהן תהיה היישר לתוך המסלול המיועד לתחבורה ציבורית בלבד ברחוב דיזנגוף... אבל נצא ממנה בשלום בלי להיתפס ולקבל קנס.
אגב לשם נסענו כדי לקנות מבחר טרטלטים טעימים ביותר שמוכרים בבוטיק לה סנטרל. אם יש משהו שהצלחתי להכניס לפה שעתיים אחרי הטיפול זה היה משם. 
לקראת סיום מופעים סבא וסבתא מיכי ויוסי האהובים. היה לנו לו"ז עמוס היום. תכף אחרי הטיפול ולמעשה באיחור של חמש דקות הגענו לפגישה פרטית עם הפרופסור. זו שהואילה לבשר לנו שהיא יוצאת לשנת שבתון רק במעמד פגישתנו השניה איתה הפעם במחלקה, מיד בתום קבלתי הרשמית לבית חולים תל השומר! כל זאת כששאלתי במקרה אם היא תלווה בין הטפולים ואז סיפרה שיוצאת לשבתון ונתנה רשימה של רופאים מצויינים שעלי לבחור מתוכה... 
הפרופסור המומחית הגדולה שבהמלצת רבים הגענו אליה דרך קשרים שהתמזל מזלנו להשיג ושעשו יוסי ומיכי בעקשנות. היא שנתנה לנו להבין בלי שום ספק שאין תכניות של חופש כזה או אחר שלא לדבר על שבתון, למעט נסיעה לכנס שבגללו וידאה שנפגוש אותה ממש לפני שטסה. 
מרגיז נכון? זו הסיבה שלא התאפקתי והעזתי להעלות זאת בפניה בעדינות היום כשאלי דוחק בי בגבי בתקווה שאזכור את המעמד. 
אבל אל דאגה. הפרופסור הרגיעה שהכל אנדר קונטרול - שלה. במידה ויהיה צורך או התלבטות היא תתערב ותתן את דעתה. זה מה שהיה חשוב לנו בסך הכל. היא גם שמחה עבורי שהטיפול עובר עלי טוב, הייתה אמפטית והחמיאה לי על העגילים שענדתי. כשיצאנו אמרתי לה שאני צריכה לקוות אם כן שלא יהיה צורך שניפגש שוב, והיא הסכימה בחיוך. 

סבתא קוקו (קולט) אימי היקרה כבר הגיעה בצהרים. כשנכנסנו הביתה הכביסה הייתה מתוקתקת כולה ונותרו לה רק התלבטויות האחסון במקומות הנכונים. הילדים זכו לבלות את שעות הבוקר עם קרן המטפלת האהובה שעבדה אצלנו לפני מספר חודשים. 
נכנסתי למיטה אחרי שהצלחתי לאכול בהנאה כמה מתוקים ולהלעיט עצמי בתה ירוק. חיכיתי שהרגשת הכובד תתייצב. הילדים הבינו שעליהם לתת לי קצת מרחב היום ולא להיות איתי בחדר ולמעט התחמקויות מעטות חיבוקים ונישוקים השלימו עם הגזירה. 

לפני חצי שעה מגיעה סבתא קוקו כשהיא מקופלת מצחוק ומתקשה להסביר. כשנרגעה סיפרה לי כיצד דרכה בטעות על הציור הטרי והעצום שצוייר עלידי דוד עם קרן היום בצבעי ידיים... הנחנו אותו מוקדם יותר לייבוש במרפסת האחורית. היא סיפרה כיצד ראתה את נעלי הבית שלה מותירים עקבות על הרצפה ואיך היא מקווה שדוד לא ישים לב לטוויסט החדש שנוצר בציור. ואני זכיתי למנת צחוק בריאה של דקות לא מבוטלות. יהיה בסדר. רק שימשיך כך.



תראפיה קבוצתית בכתיבה

27/3/13


אתמול אלי שלי חגג 46. 

אני מרגישה טוב מתמיד, כאילו אני לא באמת חולה. כאילו לא עברתי טיפול כימותרפי ראשון לפני כמעט שבועיים. ליל הסדר היה מאוד נחמד. המראה (הקצר) החדש שלי, קצר מחמאות. כולם היו שמחים. בסוף הערב השארנו את מיכאל ואבי אצל סבתא וסבא בירושלים. דוד המתוק התחרט ברגע האחרון. ״אני קטן״ הוא הסביר ונקרע בין רצונו להישאר כמו גדול הרחק מאמא ואבא לבין המחשבה המאוד לא סימפטית שיפרד מאיתנו למספר ימים, והוא חזר עימנו ועם יוסי אחיו הגדול לתל אביב. דוד המתוק, יאיר את ימי החופש שלנו ויעשה את אלי המאושר באדם כשישיר לו שירי יומולדת ביום הולדתו. 


הספקתי להתכתב במייל עם מכרות הולנדיות מאינסטרגרם שהתפלאו על העלמותי הפתאומית משם, ולהודות להן על איחולי ההחלמה והתפילות. התחלתי להרהר על האופן החיובי שבו משפיעה עלי ההתבטאות בכתב מול חברים ובני משפחה בנושא מחלתי. נדמה לי שהמצאתי סוג של תראפיה קבוצתית בכתיבה שהיא מן תחליף לפסיכולוג, ממש כך. החוסן הנפשי שלי לא היה עובד אם לא היו לי אנשים נפלאים - קרובים וכמעט זרים - קהל קוראים שמגיב לי נרגשות ומודה לי על כך שאני היא זו שמחזקת אותו ושהוא שואב כח מדברי. 


ההחלטה האישית לנצח את הסיפור הזה בנחישות היא דבר אחד, אבל ההצהרה הפומבית בפני אנשים שונים, רובם יקרים לי מאוד, הכניסה אותי למן התחייבות שמאוד קשה לשבור בה את הכלים ולשנות בה גישה. אני מאמינה שזה עניין של אופי אבל אני מאמינה שגם ללא קשר לאופי אפשר ומומלץ לנסות את השיטה במקרים דומים. זה כמו מעגל קסם. אני באמת מרגישה טוב במרבית הימים מאז אינפוזיית מיץ התפוזים. לא יודעת אם אחד מזין את השני - ההצהרה שהכל לא כזה נורא יחד עם ההרגשה הפיזית הטובה יחסית - זה עובד וזה מה שחשוב. 


מה שעוזר לי לגייס מחשבות על חצי הכוס המלאה זה הצורך להישאר מישהי שלמרות מחלתה מצליחה  להרגיש טוב ולשמוח ולא להפוך למשהי מעוררת רחמים. אין כמו הרגשת הסיפוק שאני שואבת מהידיעה שיש משהו שאני שיכולה לעשות בתמורה לנעשה עבורי ולדאגתם של חברים ובני משפחה, באמצעות הכתיבה והשיתוף במה שעובר עלי. את ההחלטה להיות שמחה ולא להישבר קיבלתי בהשפעתו הגדולה של אלי שבקשתו ממני בהתמודדות הזו הייתה אחת - להשתדל להיות שמחה, אחרת העצב שלי ישבור את ליבו. ואני השתדלתי ואני משתדלת. תמיד יש סיבות לשמוח, צריך למצוא ולדלות אותן מתוך ערמת הדאגות והטרדות השוטפות של החיים.