יום ראשון, 22 בדצמבר 2013

עוד דבר קטן

לפני כמה ימים אמרה לי מישהי בהקשר של מה שעברתי, המוות נקש בדלתך ואת גירשת אותו. מעולם לא חשבתי כך על הדברים בהיותי בתוך המחלה, אבל כנראה שכך הם נתפסים בעיני המתבונן מבחוץ.
ככל שהמשכתי לחשוב, הבנתי את המשמעות והעוצמה שלהם.
עם זאת, אני מאמינה שכל מי ששרד מחלה קשה אינו צריך להיות ראוי לחמלה, רחמים התפעלות או הערצה. במקום זאת עליו להתקבל בחזרה לחברה כאחד שיכול לתרום מנסיונו, ולהקנות לכלל האנשים הבריאים שעשויים חלילה להיתקל במשבר אישי דומה שלהם או של אחד מקרוביהם, מהכלים שעזרו לו להתמודד. אך המציאות לצערינו שונה. עבור כל אותם חולים שלא זכו לתמיכה הולמת, כלכלית חברתית ונפשית, מסיבות כאלה ואחרות, המצב מאוד לא פשוט.
לא כל אחד יוצא מחושל ממשבר של מחלה וסוף המחלה עבור רבים הוא לרוב משבר חדש בפני עצמו. בין היתר החברה רואה בו אדם פגיע, שביר, אין לדעת מה יהיה איתו בהמשך, לא כל כך נעים. לא מעט אנשים נוטים להסתיר את דבר מחלתם גם כדי לא להיתפש חלשים או ראויים לחמלה. אבל לרוב מגיע רגע האמת ודבר המחלה או המחלה לשעבר מתגלים ויחד איתם מגיעות ההשקפות והתפישות המקובלות של החברה כלפיו. בעולם כל כך תחרותי ודינמי, כזה שרבים מתקשים להדביק בו את הקצב בעודם בריאים, מה הם סיכויי ההשתלבות מחדש של זה שהוחלש זמנית ממחלה? 
אחד הדברים היפים והמדהימים שגיליתי בשבועות האחרונים הן האנרגיות החיוביות והאושר הפנימי שניתן להפיק מעשייה והגשמת רעיון חדש. מאז החלטתי להניע את הגלגל ולצאת לדרך בהקמת הקמפוס הורוד, מצאתי עצמי בעשייה בלתי פוסקת. יצרתי קשרים עם אנשים נהדרים ומקצועיים, הוזמנתי לפגישות, בניתי מצגת לתפארת, השיא של כל זה היה כשהגעתי לאודישן של תכנית טלויזיה אליו הוזמנתי לספר על החלום הורוד. מצאתי עצמי יושבת מול מצלמה ומראיינת מקסימה ומספרת את הסיפור שלי בטבעיות, מודיעה בביטחון מלא שבכוונתי להוציא לפועל את התכנית גם אם יהיה צורך להקדיש למענה את חיי. וכשיצאתי משם הבנתי שהאושר הזה של עשייה של דבר שהנך מאמין בו הוא אותו הדבר שאני בעצם עמלה להגשים עבור רבות אחרות וזה בעיני הערך העצום של הפרוייקט.
יזמות היא קודם כל דבר שנדרשים לו נחישות עוצמה ואמונה פנימיים, על מנת להניע את הרעיון קדימה. להבדיל, כל אותן תכונות נדרשות גם על מנת להאבק ולנצח במחלה קשה.      
אל הקמפוס הורוד יגיעו נשים שעברו את אחת החוויות הקשות מכל שאדם יכול לעבור בחיו, ובו ילמדו לתעל את העוצמות והנחישות שנדרשו להן במהלך המאבק, כל זאת לטובת רעיונות חדשים, בין אם גדולים או קטנים, ולהיות מעט יותר מוכנות ומסוגלות לפתוח דף חדש בחיים. בעבור זה, חשוב לי לעשות כל מה שניתן כדי שהפרוייקט הזה יתממש. 

נשים רבות נושאות איתן בסוף הטיפולים, אבן כבדה על הלב. נשאיות של הגנים הלא סימפטיים, אלו שמגדילים את הסיכוי שהמחלה תבקר בצד השני או בחלקים אחרים בגוף, נאלצות לשוב לביתן בתום סבב טיפולים ארוך ומפרך, ולשקול המשך טיפול מניעתי הכולל ניתוחים נוספים לא פשוטים. ליבי ליבי עם אותן נשים, שיודעות כי המסע עבורן טרם הסתיים. 
מנת חלקי בתום הטיפולים הייתה לא אבן אחת על הלב אלא שתי אבנים גדולות בכיס המרה, שהיו שם מזמן אבל התחילו לגרום לי לכאבי תופת ואי נוחות זה למעלה משבוע. לשמחתי הייתי נתונה בעשייה כה רבה שלא אפשרתי לסיפור הזה לפגוע במצב רוחי יותר מדי, למרות העובדה שעוד יומיים אכנס לניתוח קטן על מנת לסיים גם עם צרה זו. אחרי כל מה שעברתי ויחסית לעתיד הורוד שאני צופה, קטן עלי. 





יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

העסקים אינם כרגיל

זה נכון שהעדפתי להתייחס אל המחלה כאל שפעת ממושכת שטיפול מתאים ירפא. 
מצד אחד אני מבינה שכשאנשים שומעים את המילה סרטן הם מזדעזעים. ואולי בגלל זה אני מבולבלת. מפני שאני מסרבת להתעמק במה שעברתי ובמה שאולי ממתין לי מעבר לפינה. 
מצד שני, אני יודעת שהשתנתי, איני אותו אדם שהיה לפני המחלה. 
וככל שאני חושבת על חזרה לשגרה אני מרגישה שאותה שיגרה כבר לא קיימת עבורי. 
לא מצליחה לחשוב על חיי באותו אופן שחשבתי עליהם קודם. 
בשל עיסוקי הנוכחי בפרוייקט הורוד שלי - תכנית להקניית כישורי יזמות למחלימות ממחלת סרטן השד - קראתי המון מאמרים באינטרנט אודות תהליך ההחלמה והמחלימות. כל כך רווח לי לקרוא שהרגשה שמתאפיינת אצלי בתקופה זו החל מתום הטיפולים, אינה חריגה. מצאתי ציטוטים רבים המעידים על כך שתהליך ההחלמה מהמחלה הינו לכשעצמו אתגר שהחברה מסביב לא תמיד מודעת לו. הרופאים והפסיכולוגים מדברים על כך שתפקיד המחלימה לחנך את בני משפחתה, חבריה, מעסיקיה, להבנה ששלב תום הטיפולים אינו מעיד על תום המאבק. יש עדיין המון עניינים לא פתורים בראשה ובגופה של המחלימה. 
אני מניחה שיש גם כאלה שתוהים ומתפלאים על בחירתי לעסוק דוקא כעת במיזם ציבורי ובפעילות של הקמת פרוייקט מאפס. והאמת הפשוטה היא, שזו כלל לא תכנית שנרקמה במוחי במהלך המאבק במחלה. כשם שנמנעתי מלעסוק בתכניות רחוקות בעיצומו של מאבק, נמנעתי מלחשוב מה יקרה ביום שאחרי. ידעתי שהיום שאחרי יהיה מאבק מסוג אחר, לא פחות קשה, ובחרתי לא להכביד על עצמי. ודווקא משום שהמחלה שינתה את תפישת עולמי, הייתי אופטימית גם בנושא הזה. חשבתי לעצמי שבבוא העת יתגלו הזדמנויות.  
האמנתי שכשם שהחיים זימנו לי את המחלה, הם יזמנו לי הזדמנות חדשה. איך יכולתי לתאר לעצמי שההזדמנות שתיקרא בדרכי, תהיה בעלת פוטנציאל לדבר מספיק גדול שיהווה בעצמו כלי למתן הזדמנות חדשה לרבות נוספות מקרב 3000 נשים מחלימות בישראל מדי שנה?
ממש לפני חודש בתום ההקרנות הבנתי שהגיע הזמן להתמקד בעצמי, לחשוב על כיוון של מקום עבודה שיתאים לי. ובדיוק אז הרגשתי את הנפילה. לראשונה מאז המחלה, חשתי בלבול וחוסר ביטחון. לראשונה הרגשתי פחד, חוסר אונים ואבדן של תקווה. חיפשתי אחר הכח והעוצמה שהיו לי במהלך ההתמודדות עם המחלה ולא הצלחתי להיעזר בהם. ניסיתי למצוא עזרה מעשית והכוונה תעסוקתית מעבר לקבוצות תמיכה ומפגשים עם הפסיכולוגית, והבנתי שאין. 
לעומת זאת, מרגע שעלה בי הרעיון של הקמפוס הורוד, חשתי איך אותו כוח חוזר אלי, הרגשתי את ההתלהבות הגדולה ויותר מכל, שזה הדבר הנכון ביותר עבורי לעשות. אז החלטתי להמשיך ליצור את הקשרים והתשתית הבסיסית להגשמת התכנית. התגובות החיוביות הרבות להם זכיתי מכל מני כיוונים בהקשר זה ממשיכות להניע אותי ואני מאמינה שזה נובע מהערך העצום שהמיזם עשוי להביא למאות מחלימות מסרטן השד בארץ בכל שנה. 

היום התייצבתי לוועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי. 
קיבלו את פני הפקידה והרופא הכי אנטיפטיים שראיתי מימי. 
ביקשו שאספר קצת ממה שעבר עלי. עניתי בקצרה שהתמודדתי עם המחלה בסך הכל בצורה חיובית בנחישות באופטימיות, והחלטה לנצח. והנה הגיע שלב סוף הטיפולים, מכנים אותי בריאה, ואני מרגישה הרחק מלהיות באמת בריאה פיזית ונפשית. הביטו בי בשתיקה. בדיקה פיזית קצרה של הרופא והראיון תם. שאלתי אותם אם זה כל מה שיש להם להגיד? אולי להציע איזו דרך המשך למחלימה במצבי? גם הפקידה וגם הרופא ענו בשלילה וביובש, "לא אין לנו מושג. את יכולה לברר במחלקת נכות". 
לא ציפיתי לגדולות ונצורות. כנראה שעלי להודות על התמיכה לה זכיתי עד כה מהמוסד לביטוח לאומי ואני אכן מודה. אולי עלי להתנצל על שהייתי נטל על החברה לתקופה של מספר חודשים, אז אני מתנצלת, סליחה. אבל בסך הכל לא באתי לבקש דבר. זימנו אותי אז הגעתי. הייתי מצפה לטפיחה על השכם, הייתי מצפה להתנצלות מצד המוסד לביטוח לאומי, שאין באפשרותו לעזור לי לפתוח דף חדש ולהקל על הקושי העצום בו אני נתונה. עם הגישה הקיימת, מה הסיכויים לנשים במצב פחות אופטימי משלי לצאת עם ראש מורם ועם תקווה באופק בתום המאבק?
אני מאמינה שאפשר וצריך לעשות שנוי משמעותי של המציאות, וזה בוער בעצמותי. 



יום ראשון, 24 בנובמבר 2013

מותר וצריך לחלום

לפני פחות משנה נודע לי כי אני חולה בסרטן השד. לא אשכח את הפעם ההיא שנשברתי ליד האחות שהייתה עימי בחדר הביופסיה. כששאלתי ביאוש מי ימלא את מקומי בכל התפקידם שאני רגילה למלא בבית לטובת ארבעת ילדי ובעלי היקרים. לא אשכח גם את דברי האחות היקרה - עד היום היית שם עבור כולם, עכשיו תורך להיות במרכז. ומי שמכיר את הפוסט הראשון שלי בבלוג הלו הוא המכתב הראשון ששלחתי לכל מכרי ובני משפחתי, שנאתי את התפקיד הזה ואת העובדה שאהיה כעת מקור דאגה וטרדה לכל היקרים לי. 
בדיעבד, אני שמחה שבהיותי במרכז הדרמה, הצלחתי להימנע מלהפוך אותה לסיטואציה דרמטית מדי. אני שמחה שהצלחתי לחזק ולהוות מקור לעידוד.  
בסיום המאבק ובראייה לאחור, מתברר לי שמה שהפקתי מאותו פרק בחיי, שאני מעדיפה יותר ויותר לכנות בשם התנסות, היה בעיקר ערך מוסף חיובי.    
ומכיוון שהייתה לי זכות גדולה להכיר נשים נפלאות שנקרו בדרכי, אני יודעת שהתחושות שלי אינן יחודיות ושחוויות דומות פוקדות נשים אחרות עקב המחלה. אני יודעת שגם הן זכו כמוני לגלות בעצמן כוחות וכישורים שלא היו באים לידי ביטוי אלמלא עברו את אותה כברת דרך מפרכת ולא פשוטה בכלל. 
ועם החזרה לחיים הרגילים גיליתי שלעומת הטיפול הרפואי המקצועי והנהדר שניתן לקבל בארצנו, הדרך מסתיימת בהחמצה גדולה. נשים מחלימות שאינן אותן נשים שהיו לפני המחלה, מרגישות צורך לעשות שינוי עמוק בחייהן. החלק הזה של סוף המחלה מאופיין בעיקר בדיבורים על ההרגשה והצורך בשינוי, אולם המרחק בין דיבורים למעשים אינו קל לאף אחד מאיתנו בין אם הוא בריא או חולה. 
וכמו שאר הדברים המופלאים שקרו לי בתקופה האחרונה, הזדמן לי להיות בזמן הנכון במקום הנכון, בקמפוס גוגל תל אביב, ולהתוודע לתכנית בשם קמפוס גוגל לאמהות. יוזמה שמאפשרת לנשים בחופשת לידה ללמוד כיצד להוציא רעיון לפועל ולגבש אותו עד לרמה של הצגתו בפני משקיעים. 
ובתום סדרת ארועים מופלאים לא פחות, מצאתי עצמי משתתפת באותה תכנית על מנת לנסות לגבש את הרעיון שלי ולהוציאו לפועל - להקים את קמפוס היזמיות הוורוד. נשים חולות סרטן השד להבדיל, לא עוברות הריון במהלך מאבקן במחלה, אך בסיומו הרבה מהן מרגישות כאילו נולדו מחדש. ובדומה לנשים בחופשת לידה מוצאות את עצמן המחלימות עם זמן פנוי בשפע שמן הראוי היה לנצלו באופן מועיל. אני מאמינה שתכנית הכשרה עם התכנים הנכונים תוכל להביא ברכה גדולה לנשים מחלימות רבות, ומאוד מקווה להמשיך לסחוף עימי מאמינים נוספים עד שנראה את זה קורה באמת. 
בעודי רוקמת חלומות ורודים, מצאתי עצמי בסוף השבוע בתוך חלום אחר שהתגשם עבור זוג צעיר, אשר קיים את חתונתו בלא פחות מאשר על אוניה באילת. תודה לנוגה ויונתן שהזמינו אותנו להשתתף בשיט הכלולות המרגש ויוצא הדופן שלהם. 
תודה לסבא וסבתא מיכי ויוסי שניצלו את ההזדמנות והפכו את הארוע לחופשת סוף שבוע משפחתית מקסימה, בזמן שלא היה יכול להיות מתאים ממנו. 



יום ראשון, 10 בנובמבר 2013

סוף שהוא גם התחלה

בחורה/אישה קצוצת שיער יושבת לבדה בבית קפה ביום שני בבוקר, אוכלת מנה מפנקת של פנקייק עם סלט פירות וקערית קצפת. היא שותה בקש את שארית מיץ הגזר הסחוט טרי כשבאוזניה מקובעות אזניות לבנות. כשהמלצר ניגש לשאול אותה אם הכל בסדר, הוא נאלץ לחזור על דבריו בפנטומימה מפני שהיא אינה שומעת דבר. היא נמצאת שם בגופה אך מחשבותיה רחוקות, מאוד רחוקות. ביום זה ממש לפני שעה הסתיימה אצלה כברת דרך. 
פרוטוקול מדוקדק של טיפולי כימותרפיה, ניתוח והקרנות, בוצע כהלכתו. המטופלת הייתה ממושמעת. הגיעה בזמן, כמעט ולא התלוננה, לא החמיצה אף יום. לבסוף גם  קיבלה בשורה שכעת היא אישה בריאה. שצריך להאחז בסטסיסטיקות, אחוזי הצלחה ובנתונים מעודדים ושסביר לקוות שהמחלה הובסה. 
וכעת צריך גם לחזור לחיים.  
לדברי הפסיכולוגית שלי, מתוך עשרים נשים צעירות שהיא פוגשת ושחלו במחלה חמש נשים לפחות נאלצות להתמודד עם התחלה חדשה לגמרי במובן של מציאת מקום עבודה חדש בסביבה חדשה ושונה מזו שהייתה להן קודם. גם אני אחת מאותן נשים שעומדות בפני התחלה חדשה לגמרי. ובתום הטיפולים אני מוצאת עצמי עטופה בריקנות משונה וחוסר ודאות מסוג אחר. ואולי בגלל זה אני לא מצליחה להרגיש אושר ושמחה גדולה, שבהחלט ראויים לבוא לידי ביטוי. ואולי זו גם העייפות והתשישות של השבועות האחרונים שעוטפים את גופי וגורמים לי להיות בסוג של הלם. תודות ליוליה שבאותו יום היתה זו נסיעתנו המשותפת האחרונה לבית החולים, לאחר שבועיים שנסענו יחד מדי יום, החלטתי לעשות כהפצרתה והבטחתי לחגוג את הארוע. הלכתי לבית הקפה והזמנתי ארוחת בוקר מפנקת לציון יום הטיפולים האחרון שלי. 
ובחלוף יום התחלתי להרגיש את החופש ואת המעמסה הכבדה יורדת מעלי, ולעומת זאת את הגוף עייף ואפילו כואב ושורף עוד יותר. 
ובחלוף יומיים מצאתי עצמי מוקפת בבני משפחתי במסיבת בר מצווה של בנו של בן דודי היקר דן, שחוויות ילדותנו הקסומה מלוות אותי עד היום. 

מסיבה זה הייתה הזדמנות להחשף עם דמותי החדשה נטולת הפאה ולבשר אישית לכל בני משפחתי את דבר סיום הטיפולים וסוף המחלה. ומה עכשיו כולם שאלו? והשאלה נותרה פתוחה וללא מענה. עכשיו חברים מתחילה הרפתקאה חדשה. אני בעצמי לא כל כך יודעת מה אעשה אולם ראשי מלא ברעיונות וכיוונים שלא הייתי חושבת עליהם לפני שנה. ובמקום להיפרד, ולסיים את סיקור הפרק הזה בחיי, אני מזמינה אתכם להישאר ולצאת עימי להרפתקה חדשה ומרתקת לא פחות., ומדי שבועיים לשמוע את המשך קורותי. 



יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

אחות מהניכר

בוקר אחד לפני כשבועיים, היה יוצא דופן בשגרת יומי. בבוקר זה מורן היקרה הסיעה אותי לבית החולים היות ואלי נסע לפגישה והזדקק לרכב. בסיום הטיפול עשיתי דרכי לעבר תחנת האוטובוס, מרחק כמה מאות מטרים מבית החולים. לא יודעת כמה מכם חולקים את  החוויה העצומה שניתן להפיק ממוזיקה, ואת האופן שבו היא מסוגלת להשפיע ולחדור למעמקי הנשמה. כל אחד והמוזיקה הנכונה שלו, כל אחד והטעם האישי שלו. 
כך קרה שבאותו בוקר מצאתי עצמי מתהלכת עם המוזיקה המדהימה שלי באזנים, במן תחושה עילאית כזו כאילו שאני יכולה לכבוש את העולם. בעודי הולכת, מתענגת על אוויר הבוקר הנעים ומשתדלת להימלט מקרני השמש השוטפות את הרחוב, הכתה בי העובדה שאני נמצאת בכיוון הפוך בודדה מול זרם של אנשים שמגיע לקראתי כדי להתחיל מן הסתם את את יום העבודה שלו במשרדים המגוונים הפזורים בסביבת רמת החייל. וכך גם קרה שבהשפעת המוזיקה התמלאתי תחושת שלווה ורוגע פנימי שהובילו להרהורים משונים אודות מצבי הנוכחי והעתיד הקרוב לבוא ומה יהיו מעשי בו. 

כבר הגעתי לתחנת האוטובוס והמשכתי לעבר גבעה מוצלת על מנת להמתין שם כשלפתע ראיתי אותה.
בחורה מוכרת לי ממחלקת ההקרנות. עומדת מאחורי התחנה גם כן מחפשת מחסה מהשמש. ובהשפעת ההרגשה המשונה של הבוקר הזה בלי לחשוב יותר מדי גמלה בי ההחלטה לגשת אליה ולשאול לשלומה. כשפניתי אליה והצגתי עצמי, הופתעתי לגלות את תשובתה באנגלית עם מבטא רוסי, אומרת לי שאינה דוברת עברית. המשכנו את השיחה באנגלית והתברר שאנחנו ממתינות לאותו קו 142 שסיפרה כי חיכתה לו כבר חצי שעה... התחלנו להתוודע אחת לשניה, ואז הגיע האוטובוס. התיישבנו באותו ספסל וכששאלתי אותה היכן היא צריכה לרדת הסתבר שפנינו מועדות לאותו איזור ואנו יורדות באותה התחנה של מרכז תל אביב...  
הכירו נא את יוליה, בחורה מדהימה שהגיעה ממוסקבה שברוסיה לקבל בישראל את הטיפול במחלת סרטן השד. את תקופת הכימותרפיה עשתה לסירוגין בתל השומר  ובמוסקבה בטיסות הלוך ושוב, את הניתוח עברה באסותא, וכעת נמצאת בשלב ההקרנות במכון בו אני מטופלת גם כן בבית החולים אסותא.  
יוליה הגיעה לבלות את חמשת השבועות של טיפולי ההקרנות עם בנה בן החמש ואביה. הם אינם יהודים, ואין להם בישראל אף מכר. בזמן שהיא מגיעה מדי בוקר להקרנות, בנה ואביה מבלים בחוף הים. עם חזרתה מהטיפול, היא ממשיכה לעסוק בעבודתה מדירה שכורה קטנה במרכז תל אביב ועושה זאת דרך הסקייפ והאינטרנט בגיבוי מעסיקיה הנדיבים והתומכים. וכך קוראים יקרים שלי, נקרתה בדרכי אחות מהניכר. אל סיפור חייה המיוחד והמרגש המשכתי להתווודע בכל יום מעט יותר, כשהצעתי לה להתלוות אלי ברכב לטיפולים, שהתרחשו באותו בית החולים, באותו חדר הקרנות, על אותה מיטה ובתור עוקב - היא קודם ואני אחריה. 

בשבוע שעבר כשהגעתי במקרה מוקדם לפגישה עם הפסיכולוגית שלי, פקדתי את המספרה הקטנה בתל השומר. האמינו או לא, כבר הזדקקתי לתספורת! זה הכה בי לפתע כשבחנתי במראה כפולה כיצד נראה עורפי עם השיער מאחור. מאוד לא מסודר ולא יפה. באותה מספרה ששקלתי לפני חצי שנה לגלח את השיער הנושר, קיבלתי הפעם סידור נאה מאוד של השיער החדש והרענן שלי עלידי צוות מקסים שעושה מלאכת קודש במספרה בהתנדבות מלאה ללא תשלום. בזמן שחיכיתי, אישה נאה המתינה בסמוך אלי, שהספר יסיים את הטיפול בפאה שלה שעמדה על מתקן מיוחד. שערה האמיתי הגלוי היה לא פחות קצר משלי. משסיים הספר להרכיב את הפאה בחזרה על ראשה, לא היססתי לרגע ואמרתי לה - את נראית מקסים גם ללא הפאה. את בהחלט יכולה לשקול להיפרד ממנה. מייד הצטרפו ותמכו בדברי הספר ושאר הסובבים. 

שבוע אחד נותר לסוף ההקרנות. בעוד פרק זמן קצר אוכל לשים את החוויה הזו מאחורי, אלא שחלק ממני מסרב לעזוב. ואני מתחילה להבין שאותו חלק לא יעזוב לעולם. זה החלק שבי שמבקש לוודא שחברותי לעת צרה מגיעות לקו הסיום חזקות ואיתנות. זה החלק שבי שרוצה להיות כאן לצידן של נשים שנדרשות להסתכל באומץ לקראת תהליך לא פשוט של טיפולים ומהלכים בגופן, ולעזור להן לגייס את הכוח להאמין שהן יהיו בסדר גם אחרי.
בחודש המודעות הזה ובחודשים הפחות ורודים, הן תמיד ישארו הגיבורות האמיתיות של המחלה הארורה הזו. 



יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

מומלץ

בשבוע שעבר הגיעה אימי לביקור, שהתה עימנו בשבת ונשארה עד אמצע השבוע. באחד הבקרים היא אף הצטרפה אלי לשגרת הבוקר של ההקרנות בבי״ח אסותא. היה משעשע למצוא בה טייס משנה יעיל הממלא אחר בקשותי להשקות אותי בבקבוק המים ולהאכיל אותי עוגיות, בדרך בעודי נוהגת. היות ועלי להספיק להתייצב עד תשע בביה"ח, עם המולת הבוקר של הכנת הילדים לבית הספר, אני לוקחת את כוס הקפה איתי, שותה אותו מחוץ לבית ובקושי מספיקה לאכול דבר. בסך הכל אני מאוד שמחה שאני מסוגלת להתייצב עצמאית לטיפולי ההקרנות הללו ולעשות את הדרך לבדי מבלי להטריח אף אחד משגרת יומו.  

הטיפולים נותנים בי סימני עייפות ואני חשה צורך לחדש מצברים עם שנת הצהרים הכה חיונית. פרט לכך ההליך עצמו אינו כרוך בתחושה פיזית כלשהי. מאוחר יותר במשך היום מופיע לעיתים כאב צריבה פנימי של האיזור המוקרן, כמו שאופייני במכת שמש. אני יכולה לספר בשמחה ששיער ראשי צמח יפה, וכעת אני מרגישה הרבה פחות חריגה בין הבריות. זכיתי אפילו להתרועע בתוך חבורת אנשי הייטק חביבים בשני ארועים שונים בהם התלוויתי לאלי אישי היקר, ולהרגיש טבעי לחלוטין עם המראה החדש הקצרצר שלי.  

בתקופה זו מושמע רבות תשדיר השירות להעלאת המודעות לסרטן השד בחודש אוקטובר. זה הולך כך: ״בדיקת ממוגרפיה אחת בגיל חמישים אינה מספיקה. אם לא תקפידי להיבדק מדי שנתיים, את עלולה לאבד שד״ 
ובכל פעם שאני שומעת אותו מתחשק לי לצעוק לעבר השדרנית - הלו! אני איבדתי שד בגיל 45! שלוש מבין חברותי החולות צעירות ממני חלקן ביותר מעשר ו-15 שנה! 
ככל שאני חושבת על זה, אני מוצאת אבסורד במונח המלצה. מי מביניכן מקבלת את ההמלצה ללכת להיבדק? מי הולכת לרופא כשהיא חשה בטוב?
זה המקום לספר שרופאת הנשים שלי המליצה לי בזמנו לבצע בדיקה שגרתית עלידי כירורג מספר חודשים לפני שגיליתי את המחלה. ההפניה הייתה מונחת בצד עד שחשתי באותו גוש מתחת לבית השחי שכבר היה מספיק גדול. 
ואני מוכרחה לתהות אם לא נכון היה אילו היו מחייבות אותנו חברות הביטוח וקופות החולים - מחייבות, לא ממליצות - להיבדק. אני מוכרחה לתהות אם פעולה זו לא הייתה מביאה לחיסכון של מאות אלפי שקלים לטובת חברות הביטוח וקופות החולים כתוצאה מהקטנת ההוצאה על טיפולים יקרים הקשורים למחלה אם היו תופסים אותה לפני שהיא בעיצומה, בקרב אלפי מטופלות. שלא לדבר על מה שהיה נחסך מאיתנו החולות, ומה שהיינו מרוויחות - גילוי מוקדם. 

ברוח זו ומתוך ידיעה שאלו הן המלצות בלבד ואיש כהבנתנו ינהג, הרשו לי להמליץ כדלהן:
לכן הנשים אני ממליצה לעשות כל שביכלתכן להיבדק בכל שנה החל מגיל 30. אני ממליצה שיהיה לכל אחד ואחת ביטוח בריאות משלים של חברת ביטוח נוספת מעבר לקופת חולים. לכולכם אני ממליצה לחיות את חייכם מבלי לבזבז זמן על דאגות שווא הקשורות לגורמים שאינם תלויים בכם ושאתם חוששים שישפיעו על עתידכם. ממליצה לכם לעשות בכל יום דבר אחד שנותן לכם הרגשה של אושר, ולהשתדל בכל יום לעשות דבר שיעשה מישהו קרוב אליכם מאושר - הורה, אח/אחות, בן/בת זוג, ילד, חבר, אדם זר. 

מאחת שלכאורה לא ממש שפר עליה גורלה לאחרונה, אני מבטיחה לכם שאם תמלאו אחר המלצותי לעיל, תגלו שכך או אחרת, החיים יפים. 



יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

ורוד


לפני מספר ימים ביקרתי במחלקת הקוסמטיקה של חנות סופרפארם. רק בתום הקניה וממש לפני שעזבתי הכה במוחי אותו סרט קטן ורוד שהיה מוצמד על דש החולצה של כל אחת ואחת מהדיילות במחלקה. ניגשתי לאחת מהן ושאלתי לפשר הסרט, זה למען העלאת המודעות לסרטן השד, ענתה לי הדיילת, רוצה אחד? כן, עניתי וכשהושיטה לי שני סרטים, לקחתי אותם מידה ואמרתי בחיוך גאה - אני ניצחתי, ויצאתי מהחנות. את הסרט ענדתי על החולצה ונשאתי אותו בתחושה מיוחדת במהלך רכיבתי על האופנים בדרך הביתה. זה קרה מייד בתום פגישה מרגשת בבית קפה עם חברה חדשה לעת צרה. חברה נוספת לחיים שחשפה בפני עולם ומלואו. 
הייתה זו חופשת סוכות ארוכה, במהלכה ביקשו הילדים לבלות כמה ימים אצל סבא וסבתא בירושלים. שוב נותרנו שלושה - אלי יוסי ואני. הפעם תודה לאל, כוחי במתני, וחסרון הילדים הקטנים היה מורגש פי כמה מבתקופת ההחלמה מהניתוח. באחד הבקרים הפנויים הללו היה לי מפגש מרגש אחר בפארק הירקון עם מכרה ותיקה, שהפכה בן רגע לשותפה חדשה לאותה צרה, אשה נפלאה מתחום החינוך של אחד מילדי.
אין דרך להסביר זאת. המבט בעיניים זהה, התחושות הפנימיות מוכרות, הנחישות והעוצמה מרגשות. אצל כל אחת ואחת שפגשתי, עם כל השוני וההבדלים באישיות, החוויה הכללית זהה. כל כך מרגש לגלות אצל הבנות היקרות את כח הרצון והניצוץ בעיניים שמלווה את אותה התמודדות. בסך הכל היו לי עד כה ארבע הכרויות מרגשות, עם ארבע נשים אמיצות שחולקות את אותה המחלה. בנוסף אני בקשר טלפוני עם אמא של חברת ילדות יקרה שלי, שחלתה לצערי אף היא לאחרונה. אשה שהייתי אצלה בת בית בצעירותי, ועד היום זכור לי טעמם הנפלא של העוגות והמאפים שאפתה ושתמיד היו מוצעים לכיבוד.
לכל פגישה כזו היה את הקסם המיוחד שלה. אצל כל אישה מצאתי עולם ומלואו. לרוב לא הייתי צריכה לחזק, אלא רק לתת פה ושם עיצות מעשיות. בסופו של דבר כמו שחזרתי ואמרתי לכולן, הן יעשו את אותו הדבר בדיוק עבור נשים נוספות. 
הבוקר נסעתי לבית חולים אסותא להתחיל את טיפולי ההקרנות. עברתי תהליך קבלה משוכלל בו סרקו את טביעת האצבע שלי למערכת , דבר שיאפשר לי התייצבות עצמאית מהירה במחלקה מדי יום. אחר כך הלכתי לחדר הקרינה שם קלטו אותי שתי בנות חביבות שהסבירו שהיום זה למעשה רק צילום על המכונה וההקרנות בפועל יחלו מחר.
המכונה היא מתקן משוכלל שמסתובב סביב הגוף, ואני התבקשתי לשכב בידיים מורמות כלפי מעלה ולא לזוז במשך משהו כמו 15 או 20 דקות. ברקע הושמעה מוסיקה וכל שנותר לי לעשות היה לחכות בסבלנות שהזמן יחלוף ולא לזוז. כשיצאתי מהחדר התרשמתי עמוקות מדלת הבטון בעובי ארבעים הסנטימטר שמן הסתם אטמה את החדר בזמן ששהיתי בו. מקום לא מתאים לקלסטרופובים שביננו...
לאחר מכן נשלחתי לבצע בדיקת דם במעבדה (זוהי בדיקה חד פעמית ואבצע אותה שוב רק בתום ההקרנות בעוד חמישה שבועות). ההמתנה הייתה קצרצרה, ומשם חזרתי לחדר האחות והכרתי את גל המקסימה שהתנצלה על התשאול הארוך שהיא עומדת לערוך לי. בעודנו מדברות נכנסה האחות יעל, אישה בתספורת בלונד קצוץ שהיה הכי קרוב לאורך השיער שלי. בנוסף ענדה יעל שלל סיכות ורודות - סמלי המאבק שלנו. אמרתי לה בשמחה שהיא האישה הראשונה שאני פוגשת שאורך השיער שלה מתקרב לשלי... בירור קצר העלה כי גם יעל היא לוחמת ותיקה ואמיצה של אותה מלחמה. בסופו של הביקור זכיתי לקבל את אותו סרט ורוד הפעם בצורת סיכה אמיתית אותה ענדתי מייד כשקצוות הסרט דמויות האות וי כלפי מעלה ומבחינתי מסמלות ניצחון. 
הפגישה היום הייתה ארוכה מכרגיל. מחר ומדי בוקר, אעשה את הדרך לבית חולים אסותא מייד אחרי שאפרד משני ילדי הקטנים בבית הספר ובגן שלשמחתי נמצאים השנה באותו מבנה. מחר ומדי יום, אתוודע לפקקי הבוקר של כל הנוסעים לעבודה ואעבור את החלק האחרון במסע שלי. 


יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

מרוץ שליחות

בראש השנה החלטתי להיפרד מהפאה. כמו שחברה יקרה שלי קראה לזה, ״לצאת מהארון״. 
למרות שכבר התרגלתי לעצמי ללא פאה בשהותי בבית, היה זה משונה ומוזר להחשף ולהתהלך כך בחוץ. בכל זאת, תספורת קצוצה לאישה היא נוף חריג ברחובותינו (כן כן, תתפלאו אפילו במרכז תל אביב) ודבר יוצא דופן ומושך מן הסתם את העין. כל מי שמכיר את הסיפור מאחורי הראש קצוץ השיער שלי, פירגן בחום ונתן לי חיזוקים שאני נראית נהדר. יחד עם ההרגשה המשונה חשתי לראשונה בחופש אמיתי והתרגשות של התחלה חדשה. 
בסוף החודש לאחר החגים אתחיל בהקרנות - חמישה שבועות, חמישה ימים בשבוע, פגישה קצרה בת רבע שעה במתקן ההקרנות של בית החולים אסותא ברמת החייל. לוז צפוף, אבל למי שמכיר, הסביבה נעימה. כך מתקרב לו סוף התהליך הארוך שעברתי שלעיתים נדמה כאילו קרה רק אתמול ולעיתים דורש ממני מאמץ לזכור את שארע שמונה חודשים לאחור. 

ככל שהשתדלתי להישאר כמו שאני בכל המובנים, אני יודעת שמשהו השתנה בי. משהו עמוק שקשה להסביר. דווקא כעת כשאני יכולה להתחיל לסכם, אני מרגישה את גודל וכובד המעמסה שכנראה נצברה במהלך החודשים הללו כשהחלטתי להתמודד משבוע לשבוע מבלי לחשוב הרבה קדימה. שנה חדשה, התחלה חדשה, מראה חדש, עתיד לא ברור, כל אלה הביאו אותי להרהורים לא תמיד שמחים וחיוביים. 
מדהים כמה קל לשקוע בדכדוך כששגרת היום יום האמיתית ללא עניני בריאות בלתי צפויים להתעסק בהם, משתלטת עלינו. וכך הזכרתי לעצמי את עיצת הזהב - לחיות את היום על הצד הטוב ביותר. בכל יום. לא לחשוב רחוק מדי.  
לקראת תום המאבק שלי, והצלקות הנפשיות והגופניות שנשארו בעקבותיו, הזכרתי לעצמי שוב שלכל אחד מאיתנו התמודדויות שונות בחיים ואין לעשות השוואות. החלטתי שמה שחשוב הוא להמשיך הלאה גם במצבי החדש ולנסות למצוא דרך להפיק דווקא תועלת מההתנסות הקשה שעברתי, בכל מה שאעשה בעתיד.

בימינו כשהאינטרנט פתוח ונגיש לכולם, התוודענו למושג היפה המכונה שיתוף. שיתוף תמונות, שיתוף סרטים, שיתוף משחקים, שיתוף רעיונות, שיתוף עיצות, שיתוף ללא גבול. בעקבות ההתנסות הפרטית שלי השנה, חשתי גם אני צורך עז לשתף בתובנות ובמהלכים שעשו את ההתמודדות שלי לאפשרית וטובה. במציאות עגומה זו בה גורל דומה ממשיך לפקוד נשים בכל יום, דימיתי עצמי כאילו אני נמצאת במרוץ שליחים, במקרה זה שליחות, שבמהלכו עלי להעביר שרביט עיצות והכוונות לנשים הבאות המצטרפות בעל כורחן למרוץ המטורף הזה. לפני שאני מסיימת את המרוץ הזה חשוב לי להעביר הלאה את השרביט. אני בטוחה שחברותי לעת צרה יעשו כמוני ויעבירו בתורן את אותו שרביט חשוב ומועיל כך שיעזור לנשים נוספות שיקראו בדרכן כשהן חולקות גורל דומה, לצלוח את המסלול המורכב אך האפשרי הזה. בסופו של המרוץ הזה כולנו מנצחות. זהו סוף לא תמיד ברור, אך כזה שמאפשר התחלה מחודשת של החיים יחד עם ערך מוסף מיוחד במינו.

למרות שאיני אישה דתיה, ולא ניתן למצוא בי סממן דתי חיצוני, יחסי עם האל מאוד מיוחדים, שרירים וקיימים מלאי חיות ודו שיח תמידי. אחד הדברים המעטים שאני עושה באדיקות הוא הקפדה של קיום מצוות יום הכיפורים כהלכתו מדי שנה.  
גם את יום הכיפורים הזה הצלחתי לקיים כהלכתו, צמתי ופקדתי בית כנסת ספרדי קטן ומקסים בתל אביב ונכחתי ברוב התפילה של היום הקדוש הזה. אמש תפילתי לרפואה שלמה נשאה אופי שונה לחלוטין, כשבנות רבות כל כך עברו במחשבותי, איחלתי להן שהאל יחזק אותן לאורך כל הדרך, כשם שעשה עבורי.
תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה, וזו חברים ברכתי לכולכם. 


יום ראשון, 1 בספטמבר 2013

רוחות מלחמה וגעגועים לשיגרה

 חודש עבר, אני מתאוששת אט אט מהניתוח. עדין כואב, אם כי נראה שהכאב פוחת מיום ליום. פרק ההקרנות שמטרתו להקטין את הסיכוי שהמחלה תחזור, מתוכנן לאחרי החגים, יחד עם זאת טוב לדעת שהחלק הרע ביותר כבר מאחורי. 
תוצאות הבדיקה הפתולוגית של מה שהוצא מתוך גופי היו טובות. נקבע כי הגידול בהם אכן הצטמצם משמעותית תודות לטיפולים הכימותרפיים. אני ממשיכה להתחזק ולשאוב עידוד מדברי הרופא הכירורג שבישר לי אחרי הניתוח, שטכנית אני אישה בריאה ונקיה כרגע מסרטן.  
כולי תקווה שלא לזכות למהדורות מחודשות בעתיד, ויחד עם זאת אני משלימה עם האפשרות הקיימת הזו. גם בעניין זה כבר החלטתי - לא אחיה בחרדה מתמדת ומחשבות של מה יהיה בעתיד אם חלילה המחלה תחזור. אמשיך לחיות את חיי טוב ככל שאוכל ואתמודד עם מה שיבוא לכשיבוא. אני מתנחמת בזה שלפחות אני יודעת כבר במה מדובר, ואיך להתמודד.   
בתוך אווירת רוחות המלחמה  ששוררת בשבוע האחרון, אני שמחה שמלחמתי הפרטית קרובה לסיום, ומנסה לסגל לעצמי שגרה שפויה וכמה שיותר רגילה. התחלת שנת הלימודים החדשה אצל ארבעת בני המופלאים עוברת בשלום. הזמן בחברת אמא שלי שמצטרפת באמצע השבוע  עובר עלינו בצורה הרבה יותר נעימה מהימים הראשונים שלאחר הניתוח. בסוף השבוע אני יוצאת  לרכיבת בכורה על האופנים שלי, דבר המסמל עבורי יותר מכל את החזרה האמיתית לשגרה. למרות הכאב ביד ימין ולמרות התחושה המשונה באיזור החזה בצד ימין, אני שמחה ביכולתי לבצע כמה שיותר פעילויות שהיו פשוטות כל כך בתקופה של טרום הניתוח. 

לצערי ממש בחודש האחרון שמעתי על שלוש נשים יקרות נוספות שחלו במחלת סרטן השד. שתים מהן מוכרות לי היטב ואחת מהן מכרה של חבר טוב מאוד שלי שרק עכשיו אני זוכה להכיר. תחושת  הצער שלי כלפיהן נמהלת ברצון עז להעניק להן תמיכה ותקווה שאפשר לעבור את זה בצורה סבירה. אני רוצה להאמין שלמרות השוני בשיטות הטיפולים בבתי החולים השונים, ולמרות העובדה שאופי המחלה משתנה מחולה לחולה, אוכל להעניק מעט חוסן ותקווה לאותן נשים שמתחילות דרך ארוכה דומה לזו שלי הקרובה כבר לסיום. שוב אני מבינה עד כמה שפר מזלי כשזכיתי באופן נדיר לקבוצת תמיכה נהדרת כל כך שמורכבת מכל אחד ואחד מכם שהיה איתי לאורך כל הדרך. גם אם אתם נמנים על אלה שהיו הקוראים שלי בלבד, דעו כי תרמתם את תרומתכם לחוסן הנפשי שלי. פתחתם את ליבכם וידעתי שאתם שם חושבים עלי ומתפללים להחלמתי. אני יודעת היום שלא כל אחד זוכה או יזכה לכזו מתנה. 
מזה כמה שבועות אני מביטה בנשים צעירות או אמהות לילדים ברחוב ומרגישה את ליבי מתכווץ. כל אחת מהן עשויה לחלות בכל שלב בחייה כך בהפתעה בלי שום הכנה מוקדמת בלי סיבה נראית לעין. ואני יודעת בתוך תוכי שזו תהיה עבורן מכה קשה. אני יודעת שמה שיעשה את ההבדל במלחמתן יהיה היכולת לקבל תמיכה ועזרה מאחרים שיימצאו שם עבורן כשם שזכיתי אני. 

עם פרוס השנה החדשה עלינו לטובה, ברצוני לאחל לכולכם שנה טובה ומתוקה, שנת אושר ואהבה, שנת שלום ושלווה, פרנסה טובה ובריאות בשפע. בהוקרה ובאהבה רבה, ממני, אריאלה.


יום ראשון, 18 באוגוסט 2013

פרספקטיבה

כפי שצפיתי, הניתוח היה החלק הקשה ביותר עבורי בתהליך המתמשך של המחלה והטיפול בה. השעות בערב שלפני הניתוח נעשו יותר ויותר מתוחות. בארוחת ערב במוצ"ש עם מורן יוסי ואלי, נעשתי חסרת סבלנות רציתי כבר להגיע לבית החולים. אמרתי למורן שההתרגשות שמלווה אותי מזכירה לי התרגשות של סוף הריון וטרום לידה. אני זוכרת את עצמי שואלת איפה התינוק, ואז מחליטה, זו תהיה עבורי כמו לידה מחדש. היפרדות מהסרטן בגופי משתווה בהחלט ללידה מחדש. 

הניתוח עצמו עבר כהרף עין. רגע הייתי שם עם הרופאים מסביב ורגע אחר התעוררתי והודיעו לי שהכל הסתיים. היה גם קטע שאותו לא זכרתי כשאלי ניגש אלי לחדר ההתאוששות וניהל איתי שיחה של דקות מספר בהם התלוננתי שחם לי... בזכות המרדים המצויין והמקסים שלי כל שלב ההתעוררות מהניתוח היה חוויה לא כואבת ולא טראומטית. במקביל בשעות בהן נותחתי עלה לאוויר "יום בחיי אחת מתשע" שלי 
ופורסם בבלוג של סיוון קלינגבייל באתר האון ליין של עיתון הארץ. לא רע להתעורר מניתוח ולדבר על פוסט שלך שמופיע בעיתון ביום כה קריטי בחיים. זה בהחלט עוזר להסיח את הדעת בבית חולים. אחרי שלושה ימי אשפוז כשיום אחד מתוכם הוא ערב שלפני ניתוח, וביומיים האחרים אמא שלי ישנה לצידי בבית החולים, השתחררתי חיונית למדי ובמצב רוח סביר. מאוחר יותר אבין שחלק ממה שתרם לדכדוך שבו הייתי שרויה במשך יותר משבוע היה הגזמה של מה שנאמר לי ע"י גורמים מסויימים בזמן האשפוז בנוגע למגבלות שילוו אותי למשך חיי עם יד ימין כתוצאה מכריתת בלוטות בבית השחי, והבנה לא ברורה של מצבי בזמן שממתינים לתוצאות הפתולוגיה.  

החזרה הביתה הייתה משונה. הבית קיבל אופי אחר בהיותו מאוכלס במבוגרים בלבד - אלי, אמא, יוסי הגדול שלי ואנוכי. את שלושת הילדים הקטנים יותר השארנו בירושלים שם טופלו במסירות אצל הדודה ליהי וסבא וסבתא בירושלים.  
במשך עשרת הימים שאחרי הניתוח המחשבות שלי נדחקו לפינה צרה במוח כשאת רוב הימים ביליתי בצפייה חסרת מעצורים בפרקים אינסופיים של ״אבודים״. סידרה עשוייה היטב שזרקה אותי למחוזות האי האבוד המסתורי. מלחמת ההישרדות רוויית המתחים הפסיכולוגים בין הדמויות, דחקה הצידה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלי, והביאה אותי לכדי טמטום דעת מוחלט. החזרה לחיים האמיתיים והשמחים יותר קרתה ביום שבו הייתי חופשיה מנקז שהיה מחובר לגופי במשך 9 ימים ושכנראה היה גורם נוסף ומרכזי להרגשת הדכדוך המתמשך שאפפה אותי בימים שלאחר הניתוח. בתוך כך קרה דבר משמח נוסף, ראשי הקרח התמלא פלומה שחורה קצוצה שמדי יום התארכה בעשירית מילימטר נוסף. מה אתם יודעים, עוד רגע ואפרד מהפאה. 
ולבסוף חזרו גם הגוזלים שלי אל הקן. כשהתאחדנו מחדש לא הבנתי איך יכלתי להיפרד מהילדים למשך תקופה כל כך ממושכת. בימים שאחרי הבנתי שהשקט והמנוחה שקיבלתי בזמן היעדרותם היה נחוץ ומבורך. אט אט חזרתי גם אני לעצמי. אפשר להגיד שהבוהן השבורה הציקה יותר מהכאב של הניתוח. גם זה יעבור. 

ביום הנישואין ה-17 שלנו שחל בסוף שבוע שעבר, נקבע לי תור אצל הכירורג שניתח אותי. ״את עכשיו אישה בריאה״ בישר לי הרופא. ״הוצאנו מגופך את החלקים הנגועים״. אנחת רווחה יצאה ממני ומאלי לשמע דברי הרופא. מתנה כזו ליום נישואין היא בהחלט דבר נדיר ויקר. אנחנו עדין ממתינים לתוצאות הבדיקה הפתולגית שאמורה לתת מידע נוסף על המחלה שהייתה בחלקים שהוצאו מגופי, אבל אני כרגע נקייה. זה מה שחשוב. 

אחרי שבועיים של החלמה ומאבק פנימי לא פשוט של הנפש בהוויה של כל מה שעבר עלי עד כה הכולל שיפוץ של חלק בגוף, הבנתי שוב שבסופו של דבר הכל הוא ענין של פרספקטיבה - נקודת מבט בעברית. 
ניתן להביט על אדם במצבי ממגוון זוויות וכיוונים. חצי מהם עגומים ואפרוריים וחציים השני שמחים ומלאי תקווה. כמו שאתם מכירים אותי בחרתי להישאר בצד השמח. הדבר העיקרי שעזר לי להתאושש הוא ההרגשה שלמרות הטראומה שחוויתי על בשרי, אני אהיה מסוגלת לחזור לחיים רגילים. למרות השינוי הבלתי נמנע שחל בגופי ואשר אינו נראה לעין, חלו גם שינויים חיוביים וגלויים למראה, כמו צמיחה מחדש של השיער והתרעננות מיוחדת של הגוף לאחר מסכת הטיפולים הכימותרפיים. שוב הרגשתי שכל מה שאני צריכה זה חזרה מהירה לפעילות שגרתית ולהנאות הפשוטות והקטנות של חיי. את זה אעשה בהדרגה, ובמקביל אתכונן לשלב הבא של ההקרנות הצפוי להיות מעט מתיש ויחד עם זאת להוות את פרק הסיום של המאבק במחלה.



יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

סיבות טובות למסיבות וצעקות מליהי הגיסה והאחות...


חודש יולי משופע בימי הולדת של חברים ובני משפחה. אזכיר כאן שלושה מהם: מזל טוב לאמי היקרה שחגגה 74, מזל טוב לאחי אילן היקר שחגג 39. מזל טוב לרמי חברי וידידי היקר שעזר לי רבות, ובפרט בתקופה זו ושחוגג איתי כמדי שנה יומולדת משותפת ב-31 ביולי, הפעם חגגנו יחד 46.  
ואולם המסיבה היפה והמרגשת ביותר החודש הייתה זו של בחור צעיר בשם אריק.  בנו של בן דודי לורן שחגג בר מצווה. 
בזכות הארוע שהתקיים ברחובות, התאפשר לי להפגש עם משפחתי היקרה מצד אבי ז״ל, שלא ראיתי חודשים ארוכים. הייתה זו מסיבה מאוד שמחה והתרגשות גדולה להיפגש. כולם הרי התוודעו לתיעוד הכתוב אודות מחלתי והיו מעודכנים בכל הפרטים על התקופה הארוכה של הטיפולים שחוויתי. כמה נוח וטוב היה שלא להזדקק לספר ולדבר יותר מדי בנושא ולהתרכז במסיבה. 
כמה טוב היה לקבל מחמאות על הופעתי, ולשמוע מכולם שאני נראית מצויין וכמה הם שמחים להיווכח בזאת, והאמת היא שהרגשתי באמת מצויין. לא הכחשתי את החששות שלי לקראת הניתוח הקרוב. קיבלתי המון חיזוקים שיהיה בסדר ושאתגבר גם על זה. 

השבועות האחרונים היו בסך הכל נהדרים. אלמלא התזכורת הקבועה של ראשי הקרח והצורך לטפל בתיקון קוסמטי קל שידגיש מעט את הגבות המדוללות ומיעוט הריסים בעיניים, לא הרגשתי חולה או שמשהו לא כשורה עימי. 
נכון, דוד הקטן שלי שמטבעו הינו ילד בהיר, נשאר לבנבן הקיץ. בילוי משותף בים לא עמד על הפרק הפעם. נפצה על כך בלי נדר בשנה הבאה. בניגוד אליו, שני אחיו הגדולים יותר השחימו יפה למרות כמויות קרם ההגנה שהעמיסו עליהם בכל יום בקייטנה. לפני שבועים הסתיימו הקייטנות. זה הותיר לנו את הבקרים רגועים, שעות השכמה מאוחרות למדי וללא לחץ.  

השבוע הזה שלפני הניתוח היה הרבה פחות נעים, בעיקר בשל עניני ביורוקרטיה, בדיקות נוספות והכנות לניתוח.
כמה מילים על ביטוח. כולנו דואגים לעשות ביטוחים. משלמים ממיטב כספנו ומקווים שלא נצטרך ולא נזדקק חלילה להשתמש בביטוח לעת צרה. מנסיוני האישי לא מספיק לעשות ביטוח, אלא חשוב שיהיה לכם סוכן ביטוח מקצועי וטוב שידאג לזכויותיכם, אחרת חברות הביטוח ינהגו בכם כרצונם וכהבנתם. מאוד קשה לי לתאר את ההרגשה של חולה הנדרש לכוחותיו בסבך הבירוקרטיה שמפילה עליו חברת הביטוח בבואו לממש זכויות הנוגעות לנושאים קיומיים כלכלים בנוסף למלחמתו במחלתו האישית. הביטוח נועד במקור להקל על החולה, אולם באופן מביש ובלתי נתפס, חולים רבים מוצאים עצמם במלחמות מתישות עם חברות הביטוח בנוסף לצרה הצרורה שנפלה עליהם. זה המקום להודות לדודיק סוכן הביטוח הנהדר שלי, שבלי עזרתו הנפלאה, מצבי הנפשי לא היה כה חיובי בימים אלה.

ולסיום עניין אחר מביש מביך ולא נעים בכלל. אתם קוראים  לאורך כל הדרך על אומץ הלב שלי והרוח האופטימית שאני משתדלת לשמור מאז נפלה עלי צרת הסרטן כרעם ביום בהיר. הפעם אני בהחלט ראויה למנת הצעקות שקיבלתי מגיסתי ליהי היקרה והמקסימה, אשר עמלה השבוע ימים ושעות ארוכות לסדר עבורי את כל ההתחייבויות לניתוח, ובלי עזרתה הייתי מאבדת את שפיות דעתי. צעקותיה הרמות בטלפון היו על הפזיזות וחוסר האחריות שהביאו לכך שאת החצי הראשון של יום אתמול בו חל גם יום הולדתי, ביליתי בצילום רנטגן של בוהן רגלי השמאלית, ותוצאות הצילום היו אבוי לי - שבר מכוער של הבוהן. כל זה בשל רכיבה שטותית על האופנים, עם נעלי אצבע, לא במדרכה ובלי להיות מודעת למגבלות האופנים שהן בהחלט נהדרות כאשר עושים בהן שימוש מושכל. עכשיו אני מבינה שלא ניתן לבצע איתן עצירות פתע ופניות חדות במהירות מואצת לקראת סוף ירידה בדיוק אחרי שעוברים בקטע כביש רטוב... 
כל כך כעסתי על עצמי על חוסר הזהירות. בנוסף, תוצאות הצילום לא מצאו חן בעיני רופא המשפחה שלי והוא דרש שאראה מיד כירורג שיחווה דעה אם לא נדרש ניתוח. בלב כבד ובוהן חבושה מיהרתי ברכיבה (הפעם זהירה ומושכלת) על האופנים מהמרפאה למוקד לרפואה דחופה, שם פגש אותי אורטופד מקסים בשם לי, שהרגיע ואמר שאין צורך בניתוח (של הבוהן). 
וכך למזלי לפחות עומד על הפרק ניתוח אחד בלבד ולא שניים, אני נדרשת לנעול נעל סגורה עם סוליה קשיחה במשך חודש, ואת הימים הבאים עד לניתוח אני עדין יכולה לבלות ברכיבה על אופנים.

אתמול אחר הצהרים הייתה לי פגישה עם המרדים של הניתוח. הוא פרט את כל השלבים שאני עומדת לעבור לפני ואחרי. זה היה מעודד ומרגיע. היה זה יום הזוי ביותר שהסתיים בארוחת ערב נחמדה בחברת מורן אלי ויוסי בני הגדול. בדיעבד היה זה יומולדת מיוחד במינו ואחד שאזכור מן הסתם.
בשבוע הבא עתיד להתפרסם במדור בלוגים מיוחד של עיתון הארץ - יום אחר מעניין לא פחות בחיי - תעוד שלי של יום ראשון של השבוע הזה, שמבוסס בעיקר על צילומים של מהלך אותו יום. אדאג לשלוח לכם קישור. להתראות
אם כן בשבוע הבא :) 


יום ראשון, 14 ביולי 2013

ים - נהר - עיר או, הנאות קטנות גדולות

14.7.13 

אתחיל בעידכונים. הבוקר, ביצעתי בדיקת אקו לב. לאחר המתנה של מספר דקות, קיבלתי אישור מהרופאה שהבדיקה תקינה. הלב שלי עמד יפה בטיפול הכימותרפי. תודה לאל. 
יום למחרת בדיקת ה-MRI שביצעתי בשבוע שעבר, על הבוקר כבר התקבלו תוצאות. מסתמן צמצום משמעותי בגושים הסרטניים. הרופאים מרוצים. באותו יום נסעתי להתראות עם אחותי לעת צרה. בחורה מתוקה שפגשתי במקרה לפני למעלה מארבעה חודשים בביקורי הראשון בחנות הפאות, בבואי להצטייד בפאה לקראת התהליך שאני עתידה לעבור. אז, היה זה מפגש קצרצר. בקושי דיברנו, בעיקר שמעתי ממנה מסר מרגיע שהתהליך בסופו של דבר לא כל כך נורא, שהוא עובר לפני שמרגישים בו. מוכרחה להגיד לכם שמפגש כזה הוא מתנה. לכל אורך תקופת הטיפולים שמרנו על קשר בעיקר כתוב. זכיתי להכיר אישה מקסימה שהייתה בסוף תהליך שאני רק התחלתי וששימשה לי מקור למידע חשוב בכל פעם שדברים לא היו מובנים לי לגמרי, כמו תופעות לוואי פתאומיות ותחושות אישיות.

לאחר ארבעה חודשים, היה זה כיף לפגוש אותה ולראות ששערה כבר צמח מספיק כדי שלא תזדקק יותר לפאה. היה זה כיף לשמוע שהיא מצאה עבודה חדשה, ולהיווכח שהמחלה הפתאומית שקטעה את רצף השיגרה הרגילה, מגיעה לסיום טוב ושיש המשכיות לחיים כמעט זהים ללפני המחלה. מדוע כמעט? מפני שהמחלה תמיד תהיה קיימת ברקע ותמיד יהיה צורך במעקב. כמו שאמרתי כבר קודם אין וודאות לכאן או לכאן. אבל כמו שאמרתי גם אז, חוסר הוודאות הוא נחלת הכלל - גם של החולים וגם של הבריאים. מסקנה? חיו את חייכם בשמחה ובאושר מדי יום ככל שביכולתכם.

וכעת להנאות הקטנות גדולות שלי.  
לפני כחודש, קנה לי אלי אופנים חשמליות. הדבר התאפשר כשהוא ויתר על אופני ההרים החשמליות שלו שלא היו בשימוש למעט במשך חודש, ושהחלטנו למכור (מאחורי האופנים הנ"ל יש סיפור שלם, אך זה כמו שאומרים שייך לסיפור אחר : -)
כך זכיתי לפתע בכלי תחבורה חביב ביותר, כזה שלוקח אותי ממקום למקום, תמיד על המדרכות ואם אפשר אז במסלולי האופנים, כל זאת  במאמץ מינימלי של דיווש קליל כשהרבה פעמים דוד הקטן יושב מאחורי. 

כל שנות ילדותי ונערותי רכבתי על אפנים, אבל אין להשוות את הרכיבה ההיא לזו הנוכחית נטולת המאמץ, אשר מאפשרת ניידות מבלי לנטוף זיעה במזג האוויר הלח והחם של מישור החוף. 
אמנם ענין הפאה על הראש לא הכי נעים כי יחד איתה אי אפשר שלא להזיע. בנוסף בשעות היום כהגנה מפני השמש, אני נוסעת עם כובע של קש שאמא שלי תפרה לו שני סרטי בד כך שניתן יהיה לקשור בכדי שלא יתעופף לו. סטייל מליסה גילברט מבית קטן בערבה. גם בשעות הערב אני מקפידה על כובע, לביטחון העצמי שלי, שהפאה לא תתעופף לה. אבל כל זה נסבל. חוץ מזה שכמו שאלי אמר - עוד רגע יתחיל לצמוח לך השיער מחדש. והוא צודק. וזה לא יאומן שהזמן חלף וחלק משמעותי מהדרך נמצא מאחורי. 

הרכיבה על אופנים ברחבי תל אביב מקנה לי הרגשה של חופש וקלילות. הגוף שלי עדין חלש, האנרגיה נגמרת בחצי היום ולמרות ההפסקה של שנת הצהרים, היא נגמרת די מהר שוב בערב. יחד עם זאת, עם האופנים אני נעה בחופשיות באוויר הפתוח ועדין מרגישה שאני מפעילה את גופי. זה נותן תחושה של נורמליות, וזה עושה לי טוב. הכי נחמד לי כשאני מצטרפת מדי פעם לסיבוב היומי של אלי שעושה זאת באופנים רגילות בניגוד אלי. בדרך כלל אנו יוצאים בערב ואלי קורא לזה - "ים-נהר-עיר" מפני שהסיבוב מתחיל לאורך הים עד נמל תל אביב, ממשיך לאורך הירקון עד שיוצאים לרחוב אבן גבירול לעיר. כל זאת לרוב במסלול שמיועד לאפנים.

בפעם הראשונה שעשינו זאת נסענו עד לאיזור של רידינג וחלפנו על הטיילת לאורך הים בקטע שמשקיף על מסלול הנחיתה בשדה דוב. אחר כך חזרנו ונסענו לאורך הירקון. הרגשתי כאילו אני בעיר אירופאית. הכל היה כל כך יפה ומואר בלילה, הקטע של הים הפתוח, ההשתקפות של האורות על הירקון, ההשתלבות של כל זה עם היציאה לתוך הכרך הגדול ולעיר הסואנת. לא לחינם נחשבת תל אביב לאחת הערים המיוחדות בעולם.  

הנאה אחת הביאה להנאה קטנה נוספת. היות ובערב לא רציתי להסתובב על הראש עם כובע של קש, החלפתי אותו בכובע קסקט שחור ומנוקד. לצורך כך גיליתי דרך חדשה לסדר את השיער של הפאה שחבשתי עד כה עם תסרוקת קבועה ודי משעממת. כעת אני יכולה לגוון בין שתי תסרוקות. 

במהלך הבקרים האלה בהם הילדים נמצאים עדין בקייטנות, יוסי הגדול שלי חופשי מכל עיסוק. הוא בעיקר מבלה הרבה עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה וישן עד מאוחר מדי יום. יחי החופש הגדול. אני החלטתי לנצל את ההזדמנות ולגרור אותו בכמה בקרים למספר שעות איכות במחיצתי. יוסי הוא אמן צעיר ותלמיד מצטיין בבית ספר לאומנויות. היתה זו חוויה לקבל ממנו הסברים על ציירים ועבודות במוזאון תל אביב ובתערוכות אחרות בהן ביקרנו. 

הימים חולפים להם בהרגשה שמיציתי אותם עד תום. לעיתים הם מסתיימים מהר מדי והייתי רוצה לעשות עוד משהו לפני שאכנע לגוף המבקש לנוח. תכף תתחיל הספירה לאחור לקראת הניתוח. לא אכחיש, אני משתדלת כמה שפחות
 לחשוב על העניין. 



יום ראשון, 7 ביולי 2013

פלסטיקאי

7.7.13


כמדי יום ראשון אחת לשבועים אני מוצאת עצמי גם הבוקר נוסעת למרכז הסרטן בתל השומר. הפעם לבדי, ללא מלווה, ללא פתקיות מספרי תור לספירת דם ולמשרד הקבלה למחלקה האונקולוגית. בהמשך אוכל להבחין מהקומה העליונה המשקיפה על הלובי, בתור המוכר, ובחולים האנונימיים. אני אמנם כבר לא שם, אבל הסרטן לצערי עדין לא פג מהעולם. הבוקר זהו בוקר נחמד שבו אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי, בעיקר כדי לברר את התשובה לשאלה המטרידה - האם זה בסדר שאני מרגישה כל כך טוב?

עד כה מבחינתי הכל היה מעורפל, לא מוחשי. התייחסתי למחלה כאל וירוס מרושע שהטיפול התרופתי המלווה בתופעות לוואי לא הכי סימפתיות בלשון המעטה, אמור לפגוע בו וחסל. הלוואי. תם אך לא נשלם. ככלות הכל מדובר כאן בסרטן שפגע באיבר בשר ודם ואיבר זה למרבה הצער, נגוע. אי אפשר להשאירו. הכי בטוח להוציאו, לייתר דיוק - לכרות. איזו מילה מזוויעה זו לכרות. רק כשחושבים על המשמעות של המילה הזו בסמיכות  למילה סרטן, אפשר אולי ולהתנחם ולקוות שבזאת אכן יכרת כל זכר לרוע הזה מגופי.  

הביקור אצל הפלסטיקאי לפני כשבועים, שתפקידו לשחזר את השד שעומדים לכרות מגופי, הותיר בי את התחושות הקשות ביותר עד כה. ואולם לאחר יום יומיים הצלחתי בכל זאת לדלות נחמות קטנות. לא הייתי מגיעה אליו לעולם אלמלא הסרטן. אלוהים ברך אותי בגוף יפה ונפש בריאה, צרוף של שני דברים שאיפשרו לי מאז ומתמיד לאהוב את עצמי כפי שאני ולהודות לאל ולשני הורי שיצרו אותי כפי  שנוצרתי. באותו יום ראיתי שם אצל הפלסטיקאי נשים לא מעטות שהגיעו לשם מפני שלא אהבו את גופן, או מפני שנפשן לא השלימה עם גופן והן הגיעו לשם על מנת לשנות דברים בבשרן מבלי שחלו בכל מחלה. 
התנחמתי בכך שהאיבר שעומדים להוציא מגופי שימש אותי להניק את ארבעת בני המופלאים ולהעניק להם אהבת אם, כל אחד בתורו במשך שנה שלמה. בזמנו, כל כך שמחתי שהתאפשר לי הדבר, והיום אני מתנחמת בכך שפרק זה מאחורי ממילא.
נחמתי הגדולה ביותר היא שאמשיך לחיות, גם אם לא שלמה בגופי. וזו הרי המטרה. ואהובי שלי אלי כבר הבהיר לי שעבורו אהיה לעולם אהובה כך או אחרת, העיקר שנהיה יחדיו ונדע ימים טובים מאושרים ובריאים.  

נקבע לי תור לניתוח ברביעי לאוגוסט. נותר לי חודש מנוחה על מנת להתארגן ולאגור כוחות לקראת המהלך הזה שבעיקר קשה לי מבחינה נפשית. אין דבר. גם זה יעבור. בינתיים אני אוספת לעצמי הנאות קטנות גדולות עליהם עוד אספר.  




יום ראשון, 23 ביוני 2013

טיפול 8

23/6/13

חלק א׳ של המערכה מסתיים לו היום. שמונה טיפולים ארבעה חודשים. שמחה מאוד לבשר לכולכם שאני חשה בטוב. נדמה כאילו אני חוזרת לעצמי. פחות עייפה, יותר פעלתנית. עדין לא מוותרת על שנת צהרים. מגיל צעיר אהבתי את הכיף שבשנת הצהרים. שנים רבות לא התאפשר לי הדבר למעט בסופי שבוע וחופשות, אין כמו האנרגיות החיוביות שמופקות משינה טובה. את החודש הקרוב אקדיש להתחזקות לקראת הניתוח וההקרנות שיבואו אחריו. מדובר בחודש וחצי של הקרנות בכל יום. 
לפי הבדיקה החיצונית של האונקולוגית שלי והרופא הכירורג, הגושים נעלמו. כעת נותר לקבל את האישור המדוייק של בדיקת MRI שנקבעה ל-8 ליולי ולקוות שאכן הטיפול עשה את המצופה וחיסל את הרע מתוך גופי. חדשות טובות גם מהאזור הגנטי, תוצאות הבדיקה העלו כי איני נושאת את המוטציה הארורה שמעלה את הסיכוי לחלות בסרטן השד ושיש לה קשר למחלה. מי יתן והרפואה תמצא את הסיבות למחלה גם בקרב חולות כמוני שאינן נושאות את הגן.

זה המקום לציין כי בחרתי לנהוג במחלתי כדבר פרטי שחלקתי עם חברים קרובים ובני משפחה. לא ויתרתי על פאה שתסתיר את הראש הקרח בזמן שיצאתי מביתי. הרבה מאוד אנשים לא חשדו שמשהו אינו כשורה עימי, וזו הייתה המטרה. לא רציתי לצאת בהצהרה, לרגע לא ביקשתי חמלה או רחמים. לעומת זאת היה מדהים לגלות עם כל אדם חדש שבחרתי לחלוק ולשתף, שהוא חווה את המחלה בעצמו, דרך חברה או בת משפחה, ושהמחלה הזו לצערי פוקדת נשים רבות. מאוד התרגשתי לשמוע מכל כך רבים מכם שדווקא אני היא שחיזקתי אתכם בתאורי קורותי בחודשים האחרונים. מסיבה זו, החלטתי בשלב זה לוותר על פרטיותי לרכז את הקטעים שחלקתי איתכם יחד עם עוד מספר קטעים נוספים שלא קראתם, בבלוג פתוח באינטרנט בשם - שנת השבתון שלי. עשיתי זאת מתוך תקווה ואמונה שאולי אוכל לתרום אך במעט ממה שעברתי אני ולחזק נשים נוספות במאבקן. אתם כמובן מוזמנים להפיץ את הקישור.  
אני אגב עובדת במרץ על תרגום לאנגלית, לעת עתה רק קטעים בודדים מתורגמים ונמצאים בקישור נפרד שניתן להגיע גם אליו דרך הבלוג בעברית. 

מחלקה אונקולוגית. כנראה באופן סמלי, לכבוד יום הטיפול האחרון שלי, רגוע היום. אין צורך לקחת תור לקבלה, אין תור בספירת הדם. הדברים זורמים ללא כל עיכוב. תוצאות הספירה מגיעות לאחר 45 דקות. 
מורן היקרה שוב מלווה אותי, דבר שיתברר כהחלטה נבונה, כשאשמע שאלי שלי לא חש בטוב עקב הידבקותו בווירוס. כמיטב המסורת מסיעים תחילה את דוד המתוק לגן ואחר כך ממשיכים להצטייד בקפה ומאפה בבוטיק סנטרל. מיכאל החמוד שלי נשאר הבוקר בבית לאחר שהוטרד ראשון עם וירוס בבטן יום קודם. יוסי כבר בחופש ואלי גם כן בבית ישן לאחר שעבד בשעות הקטנות של הלילה. במהלך הבוקר, אזכה לכמה שיחות טלפון ממיכאל שהבטיח להיות בקשר. 
אנו ממשיכות לאגף טיפולים ב׳. בכניסה שני דברים בולטים משמחים אותי מייד - דלילות החולים ואיריס שנמצאת עם הגב אלי ומכניסה נתונים לעמדה ממוחשבת אבל אי אפשר לפספס אותה עם הכפותה הכחולה שלראשה. אני מכריזה בקול - ״הנה איריס...״ ניגשת אליה בעדינות ובזהירות, יודעת שהיא עסוקה בהזנת נתונים חשובים של חולה אחר למחשב, מחבקת מאחור והיא אומרת בלי להסתובב ״תנו לי לנחש - אריאלה...״ וכשהיא פונה אלי אני אומרת לה - אני מאוד מתרגשת איריס, זה הטיפול האחרון שלי היום. נכון - היא אומרת, ואני שוב מחבקת אותה בשמחה הפעם מלפנים. חשוב לי לוודא איתה שהעדרותה בשבועים לפני כן נבעה מסיבות טובות ואני שמחה כשמסתבר לי שאכן.
כנראה שזו ההתרגשות וגם העובדה שרגוע היום במחלקה, מה שאופייני הוא קיומם של חילופי דברים מרובים היום ביני לבין האחות המיוחדת שלי ביום הטיפול האחרון.
בזמן שמורן ואני מתמקמות באחת מתוך מבחר של עמדות פנויות הפעם, אנו מקיימות שיחה עם איריס על ספרים וממשיכות לפטפט בזמן שהיא מחברת אותי לאינפוזיה. היא מתעניינת ושואלת אם היה משהו מיוחד בשבועיים האחרונים, אני עונה שכן - אני מרגישה הרבה יותר טוב!  
נהדר - היא עונה. אני אומרת לאיריס שהתוודעתי היטב לשלט התלוי במחלקה אשר אוסר להביא תשורות לאחיות, וכמה משמח אותי שהתשורה שלי אליה - תעוד קורותי במחלקה יחד איתה - היא לגיטימית לחלוטין. היא מסכימה שזה אכן יפה ומיוחד ואומרת שתשמח לקבל עדכונים שוטפים מהבלוג. 
בבית מיכאל מתאושש אבל אלי שלי לא במיטבו. מסתבר שיש וירוס של בטן שנותן את אותותיו בכל הארץ. אנו מקווים שהוא לא יגיע גם אלי. שכנתי היקרה שהבת המתוקה שלה ודוד הולכים לאותו גן, עוזרת לי הפעם כמו גם באין ספור פעמים קודמות ומוציאה עבורי את דוד מהגן למרות שזה גורם לה היום לעיקוף ועיכוב בתכניתה המקורית. לא פעם היא שולחת לי מאפים טריים וטעימים שאפתה בו ברגע. יש אנשים שהם פשוט נשמות טובות. 

בסוף הטיפול אני זוכה לעוד מספר רגעים עם איריס ומתוודה למנטרות שמניעות אותה בחיים ובמשרה הקשה שהיא מבצעת ותמשיך לבצע בעבור מאות חולים בכל יום, בעודי נפרדת ממנה ומקווה לעולם לא לפגוש אותה שוב במחלקה הזו.
היא זורקת ספק בצחוק ספק ברצינות - אני בהחלט מקווה שאם אי פעם ניפגש שזה לא יהיה כאן ושלא אגרום לך לבחילה... מסתבר שהיה לה מקרה של חולה שפגשה בסופר לפני שנים עוד כשלא היו תרופות מספיק יעילות לטיפולים, והוא מייד הקיא. קיימת תופעה פסיכולוגית של התניה של המוח שמקשר אנשים ומקומות של טיפולים וגורם לתחושות הללו. עבורי איריס תמיד תסמל את החלק החיובי של מה שעברתי.
תזכרי מה אני חושבת על ההפך של החיים - היא אומרת - ההפך מחיים הוא לא מוות, אלא חיים ללא חיים. חיים בדרך של טמטום שמביאים לידי כך שהאדם בעצם חי אבל לא מרגיש שהוא חי באמת. אני יכולה לאחל לך יותר מבריאות, לאחל לך שבכל מצב בו תהיי, תדעי לנהוג כמו שאת עושה - לחיות את חייך, ולמצות את יומך בצורה הטובה ביותר. ואני מסכימה איתה כל כך ומאחלת לכולכם את אותו הדבר. זה גם המקום לספר שאיריס הייתה שנים רבות לפני כן, בצד השני של המתרס - בהתחלת החיים, כאחות מיילדת. היא מספרת שהגיעה לתובנה שיש דמיון רב בין חוויות תחילת החיים וסוף החיים. אם תשאלו אותי, אני מניחה שיש לזה קשר לחוסר האונים שבו נמצא גופנו באותם שלבים.

אין לי ספק שרבים מסכימים איתי שמה שחשוב זה לחיות באמת את היום ולהיות מאושרים. חלק גדול מהבריאות הנפשית והפיסית הוא לדעת ליישם זאת בפועל. כלומר לא להיות עסוקים בחרדות קיומיות לטווח הרחוק ולעתיד בו אין לנו כלל שליטה עליו ועל סדר יומו. לא להיות נרגנים ומאוכזבים על דברים שקרו לנו לא כפי שרצינו או ציפינו וגרמו לנו אכזבה ועגמת נפש רבים. ההתעסקות במה שהיה לא תשנה דבר בפועל ותבזבז את משאבנו היקרים באנרגיה שלילית ובמחשבות רעות במקום להיות עסוקים בדברים טובים ובחיים בפועל. אני מאמינה שנעשה עימי חסד, ההתמודדות עם המחלה לימדה אותי לחיות את חיי טוב יותר ולשים לב למה אני מקדישה את תשומת הלב היומיומית. להפנותה בעיקר למשפחתי היקרה לילדי המקסימים לבעלי הנדיר ולתת לכם חברים יקרים זריקת עידוד ותובנה שכל דבר בחיים הוא שאלה של תפישה. אפשר למצוא נקודות אור גם כשעוברים חוויות קשות. כל אחד מאיתנו צריך לעשות זאת ולעולם לא להתייאש. אני מקווה שאתם יודעים זאת עכשיו וכל אשר נותר לכם הוא להאמין שאם רוצים, יכולים. 

לא לחינם קראתי לבלוג שלי ״שנת שבתון״. כברת דרך ארוכה לא פחות לפני. אמשיך לעדכן אתכם בקורותי, אתם הדלק הירוק שלי למחשבות חיוביות ולעידוד. אנרגיה שמופקת מטבעו הטוב של האדם. מאחלת לכולכם חופשת קיץ נעימה, בטוחה ושפויה עם כל הילדים והנכדים המתוקים מסביב. 



טיפול 7

9/6/13

קוראים וקוראות יקרים שלי, שותפי למסע, היום עברתי טיפול 7. שבעי מתוך 8 טיפולים.
בראיה לאחור הזמן פשוט טס. אני זוכרת אמנם היטב את השבועות בהם הזמן נדמה כמזדחל. ידוע לי כי אני נושאת בגופי מחלה נוראית, שכל מי ששומע עליה מייד מזדעזע ומתמלא צער עבורי, ועלי להתנצל מראש על הדברים הבאים שאגיד:
סליחה שאני לא עושה מהסרטן סיפור גדול. סליחה שאני לא מרגישה צורך להצטרף לקבוצות תמיכה או לפורומים באינטרנט. סליחה שאני חושבת על המחלה כעל בעיה חולפת ברת טיפול, גם אם מדובר בתכנית הבראה ארוכת טווח. לא מתעסקת בזה, זורמת עם התהליך ורק מייחלת שיחלוף ויגמר. 
אני לא רואה דרך אחרת להתמודד ולא מדחיקה דבר. בתוך תוכי ידוע לי שאף חולה סרטן אינו בטוח במאת האחוזים שיצא מזה לתמיד. אין תעודת אחריות ואין וודאות למרפא מוחלט. מצד שני, למי יש וודאות ולמה? מי יידע להגיד מה יקרה לו בעוד חודש שנה או שנתיים? 
אני חיה לי מיום ליום כדברי השיר המפורסם ההוא, אבל לא מדוכאת ולא חרדה. אולי כל זה בזכות החיים הטובים שהיו לי תמיד. אולי בזכות האוהבים והאהובים שזכיתי להיות מוקפת בהם ושעבורם אמשיך לחיות כל עוד תישאר לי מתנת החיים. 
אין לי ספק שאתם קוראים יקרים שלי הייתם קבוצת התמיכה האידאלית עבורי ושבלעדיכם הייתי הרבה פחות חזקה. יש לכם חלק גדול וזכות גדולה בכל תהליך החלמתי. 
השבועים החולפים היו נפלאים במרבית הימים. היו עוד מספר ימים שבהם תופעת האלרגיה המשיכה להציק. בהתייעצות עם רופא עור חביב ביותר הצלחתי להתגבר על הענין בעזרת מינון נכון של תרופות. את שאר הימים העברתי יחד עם אמא בטיולים ברחבי תל אביב ועם ילדי המתוקים בערבים החמימים של הקיץ במתחם הבימה או בגינה בקרבת הבית. זה הרגיש כה נפלא להרגיש טוב. להרגיש בריאה. גם את מכון הכושר חזרתי לפקוד. 
לפני מספר ימים נפגשתי עם הכירורג לקראת השלב הבא הלו הוא - שלב אנג׳לינה ג׳ולי. כמה נוח שיש עכשיו מושג שהרבה יותר נחמד להשתמש בו מאשר לתאר את הדבר עצמו. למי שאינו בקי בעניינים, מדובר בשחקנית הקולנוע המפורסמת שהחליטה באומץ רב להקדים תרופה למכה והיות וסיכוייה לחלות בסרטן השד היו שמונים אחוז ומעלה, עברה ניתוח כריתת שדיה בלי שהייתה חולה. לאחר השיחזור היא עדין נשארה מפרסמת ויפה. במקרה שלי, אדגיש ואומר כי מדובר בחצי אנג׳לינה והיות ואני עתידה לעבור ניתוח כריתה רק בצד אחד. 
ההליך צפוי לקרות בסוף חודש יולי בשבוע שבו ימלאו לי 46. אתייחס לזה כאל מתנת יומולדת שבה יוסר בע״ה הסרטן מגופי. 

הבוקר מתחיל נחמד עם מורן ששוב מתלווה אלי לטיפול. אנחנו לוקחים את דוד הקטן לגן ברכב - הוא מאוד אוהב זאת. לאחר מכן מורן ואני מיישמות הלכה למעשה רעיון מוצלח שהיה לי בלילה, ועוברות להצטייד בקפה כריכים ומטעמים בסניף הסמוך של בוטיק סנטרל ברחוב שנקין. 
קבלה במחלקה, ספירת דם והליכה לאגף הטיפולים בנסיון להתמקם. 
בכניסתנו לאגף, לפי ההיסטריה שבה נתונות צמד האחיות שאנו רואות, יש לי כבר הרגשה שמשהו לא בסדר. לאחר דקות מספר של יחס ענייני במיוחד אני מבינה מאחת האחיות שאיריס שלי נעדרת היום. ליבי נופל בקרבי. אני מרגישה כיצד אני הופכת לעוד תיק בערמת התיקים שמונחים על השולחן, עד שיאסף בידי האחות המתגברת שתטפל בי היום במקום איריס. חלילה לי מלפגוע או להעליב את הנשים שעושות כאן עבודה נהדרת, אבל אין כמו איריס שלי. 

החיבור המגושם שיבוצע לי היום לאינפוזיה, במקום שונה לחלוטין מבדרך כלל, יחד עם תחושת אי הנוחות, יעשו את ההבדל. הקשר המיוחד שנרקם ביני לבין איריס דרך מבטי העיניים בלבד, ללא צורך במילים יחסר לי היום מאוד. אני מתנחמת בכך שאם כבר נגזר עלי שלא לראות היום את איריס, עדיף שזה יקרה בטיפול הלפני אחרון מאשר מבטיפול האחרון. 
האחות המחליפה פועלת במוד של יעילות. כל רגע מבררת אצל האחות הראשית ושואלת - קדימה, מי עכשיו? את מי לחבר עכשיו? 
בנתיים, מורן מוצאת לי עמדה פנויה מרוחקת ושקטה ואנו ממתינות שם לתורי, מקוות שהאחות היעילה תמשיך לעשות את עבודתה המתאפיינת בשאיפה להספק גבוה. מקץ רבע שעה מזנקת מורן למשמע השם שלי ברחבי המחלקה. היא חוזרת עם האחות המחליפה כשברקע נשמע בקול רם ומבודח קולה של האחות הראשית - ״אם זו לא אריאלה ממפעל הפיס, אל תטפלי בה...״ 
ובכן, אריאלה ממפעל הפיס אני לא. ואני לא מאחלת לאותה אראלה (ששמה משובש כל הזמן לאריאלה) להגע חלילה לשום מחלקה אונקולוגית. מצד שני, אני בהחלט מאחלת שכל האחיות יזכו לקבל ממנה טלפון משמח, מגיע להן באמת. 
האחות מושיטה לי חצי כדור קטן סגול ומספרת שזה מחליף את הקודם ושאני עשויה להיות עוד יותר ישנונית לאחר שאטול אותו. 
היא מחברת אותי באופן מכאיב לאינפוזיה ללא כל הודעה מוקדמת, לא בקפל הזרוע אלא בוריד בולט על הזרוע החשופה. גם החוטים עצמם מסודרים בקיפולים מורכבים ומסובכים ויוצרים על זרועי גבעה מפוארת להפליא של צינורות מסתעפים. מילא אפשר לחיות עם זה עוד ארבע שעות...
כל אחת מהאחיות שאני מנסה לדלות מהן מידע אודות איריס שלי עונה בלאקוניות - הכל בסדר אצלה. אני מקווה שאזכה לראותה בפעם הבאה. 
לפני פרידה מתחקרת אותי האחות דרך שאלון שמופיע על המחשב על מהלך השבועים: היו בחילות? לא. 
הייתה תשישות? מועטה. הייתה פריחה? קלה. וכך הלאה בזריזות וכשהיא מסיימת היא עוברת לחולה הבא.  
גם היום יש משימות שצריכה לעשות מורן ואני משחררת אותה לאחר שחוברתי לאינפוזיה ותשישות כבדה מתחילה לעטוף אותי. 
מוסיקה באזניים טלפנים בין לבין בקשר לתאום מסמכים רפואיים הקשורים לפגישות עם רופאים לקראת הניתוח, מעבירים את הזמן. 
הכדור הזה באמת יותר מיישן. בסוף האינפוזיה, אני מרגישה שאני נרדמת בעמידה. אנחנו מגיעות הביתה ואחרי שאני אומרת שלום ישנוני לכל הנמצאים בבית (אמא שלי, אלי והקטנים) אני פורשת לחדר וישנה עד השעה שבע ועדין מתקשה לפקוח את העיניים. לאחר מאמץ אני קמה ונוכחת שהרגשתי טובה. מורן לקחה את הקטנים אליה הביתה ובטלפון מהדרך הם מלאי חוויות. הבית השקט מתעורר לחיים ברגע שהם נכנסים הביתה. לשמחתי אוכל עכשיו לבלות איתם מעט זמן איכות אחרי שהתחזקתי משעות השינה הלא שגרתיות.