פרספקטיבה

כפי שצפיתי, הניתוח היה החלק הקשה ביותר עבורי בתהליך המתמשך של המחלה והטיפול בה. השעות בערב שלפני הניתוח נעשו יותר ויותר מתוחות. בארוחת ערב במוצ"ש עם מורן יוסי ואלי, נעשתי חסרת סבלנות רציתי כבר להגיע לבית החולים. אמרתי למורן שההתרגשות שמלווה אותי מזכירה לי התרגשות של סוף הריון וטרום לידה. אני זוכרת את עצמי שואלת איפה התינוק, ואז מחליטה, זו תהיה עבורי כמו לידה מחדש. היפרדות מהסרטן בגופי משתווה בהחלט ללידה מחדש. 

הניתוח עצמו עבר כהרף עין. רגע הייתי שם עם הרופאים מסביב ורגע אחר התעוררתי והודיעו לי שהכל הסתיים. היה גם קטע שאותו לא זכרתי כשאלי ניגש אלי לחדר ההתאוששות וניהל איתי שיחה של דקות מספר בהם התלוננתי שחם לי... בזכות המרדים המצויין והמקסים שלי כל שלב ההתעוררות מהניתוח היה חוויה לא כואבת ולא טראומטית. במקביל בשעות בהן נותחתי עלה לאוויר "יום בחיי אחת מתשע" שלי 

ופורסם בבלוג של סיוון קלינגבייל באתר האון ליין של עיתון הארץ. לא רע להתעורר מניתוח ולדבר על פוסט שלך שמופיע בעיתון ביום כה קריטי בחיים. זה בהחלט עוזר להסיח את הדעת בבית חולים. אחרי שלושה ימי אשפוז כשיום אחד מתוכם הוא ערב שלפני ניתוח, וביומיים האחרים אמא שלי ישנה לצידי בבית החולים, השתחררתי חיונית למדי ובמצב רוח סביר. מאוחר יותר אבין שחלק ממה שתרם לדכדוך שבו הייתי שרויה במשך יותר משבוע היה הגזמה של מה שנאמר לי ע"י גורמים מסויימים בזמן האשפוז בנוגע למגבלות שילוו אותי למשך חיי עם יד ימין כתוצאה מכריתת בלוטות בבית השחי, והבנה לא ברורה של מצבי בזמן שממתינים לתוצאות הפתולוגיה.  

החזרה הביתה הייתה משונה. הבית קיבל אופי אחר בהיותו מאוכלס במבוגרים בלבד - אלי, אמא, יוסי הגדול שלי ואנוכי. את שלושת הילדים הקטנים יותר השארנו בירושלים שם טופלו במסירות אצל הדודה ליהי וסבא וסבתא בירושלים.  

במשך עשרת הימים שאחרי הניתוח המחשבות שלי נדחקו לפינה צרה במוח כשאת רוב הימים ביליתי בצפייה חסרת מעצורים בפרקים אינסופיים של ״אבודים״. סידרה עשוייה היטב שזרקה אותי למחוזות האי האבוד המסתורי. מלחמת ההישרדות רוויית המתחים הפסיכולוגים בין הדמויות, דחקה הצידה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלי, והביאה אותי לכדי טמטום דעת מוחלט. החזרה לחיים האמיתיים והשמחים יותר קרתה ביום שבו הייתי חופשיה מנקז שהיה מחובר לגופי במשך 9 ימים ושכנראה היה גורם נוסף ומרכזי להרגשת הדכדוך המתמשך שאפפה אותי בימים שלאחר הניתוח. בתוך כך קרה דבר משמח נוסף, ראשי הקרח התמלא פלומה שחורה קצוצה שמדי יום התארכה בעשירית מילימטר נוסף. מה אתם יודעים, עוד רגע ואפרד מהפאה. 

ולבסוף חזרו גם הגוזלים שלי אל הקן. כשהתאחדנו מחדש לא הבנתי איך יכלתי להיפרד מהילדים למשך תקופה כל כך ממושכת. בימים שאחרי הבנתי שהשקט והמנוחה שקיבלתי בזמן היעדרותם היה נחוץ ומבורך. אט אט חזרתי גם אני לעצמי. אפשר להגיד שהבוהן השבורה הציקה יותר מהכאב של הניתוח. גם זה יעבור. 

ביום הנישואין ה-17 שלנו שחל בסוף שבוע שעבר, נקבע לי תור אצל הכירורג שניתח אותי. ״את עכשיו אישה בריאה״ בישר לי הרופא. ״הוצאנו מגופך את החלקים הנגועים״. אנחת רווחה יצאה ממני ומאלי לשמע דברי הרופא. מתנה כזו ליום נישואין היא בהחלט דבר נדיר ויקר. אנחנו עדין ממתינים לתוצאות הבדיקה הפתולגית שאמורה לתת מידע נוסף על המחלה שהייתה בחלקים שהוצאו מגופי, אבל אני כרגע נקייה. זה מה שחשוב. 

אחרי שבועיים של החלמה ומאבק פנימי לא פשוט של הנפש בהוויה של כל מה שעבר עלי עד כה הכולל שיפוץ של חלק בגוף, הבנתי שוב שבסופו של דבר הכל הוא ענין של פרספקטיבה - נקודת מבט בעברית. 

ניתן להביט על אדם במצבי ממגוון זוויות וכיוונים. חצי מהם עגומים ואפרוריים וחציים השני שמחים ומלאי תקווה. כמו שאתם מכירים אותי בחרתי להישאר בצד השמח. הדבר העיקרי שעזר לי להתאושש הוא ההרגשה שלמרות הטראומה שחוויתי על בשרי, אני אהיה מסוגלת לחזור לחיים רגילים. למרות השינוי הבלתי נמנע שחל בגופי ואשר אינו נראה לעין, חלו גם שינויים חיוביים וגלויים למראה, כמו צמיחה מחדש של השיער והתרעננות מיוחדת של הגוף לאחר מסכת הטיפולים הכימותרפיים. שוב הרגשתי שכל מה שאני צריכה זה חזרה מהירה לפעילות שגרתית ולהנאות הפשוטות והקטנות של חיי. את זה אעשה בהדרגה, ובמקביל אתכונן לשלב הבא של ההקרנות הצפוי להיות מעט מתיש ויחד עם זאת להוות את פרק הסיום של המאבק במחלה.

סיבות טובות למסיבות וצעקות מליהי הגיסה והאחות...

חודש יולי משופע בימי הולדת של חברים ובני משפחה. אזכיר כאן שלושה מהם: מזל טוב לאמי היקרה שחגגה 74, מזל טוב לאחי אילן היקר שחגג 39. מזל טוב לרמי חברי וידידי היקר שעזר לי רבות, ובפרט בתקופה זו ושחוגג איתי כמדי שנה יומולדת משותפת ב-31 ביולי, הפעם חגגנו יחד 46.  

ואולם המסיבה היפה והמרגשת ביותר החודש הייתה זו של בחור צעיר בשם אריק.  בנו של בן דודי לורן שחגג בר מצווה. 

בזכות הארוע שהתקיים ברחובות, התאפשר לי להפגש עם משפחתי היקרה מצד אבי ז״ל, שלא ראיתי חודשים ארוכים. הייתה זו מסיבה מאוד שמחה והתרגשות גדולה להיפגש. כולם הרי התוודעו לתיעוד הכתוב אודות מחלתי והיו מעודכנים בכל הפרטים על התקופה הארוכה של הטיפולים שחוויתי. כמה נוח וטוב היה שלא להזדקק לספר ולדבר יותר מדי בנושא ולהתרכז במסיבה. 

כמה טוב היה לקבל מחמאות על הופעתי, ולשמוע מכולם שאני נראית מצויין וכמה הם שמחים להיווכח בזאת, והאמת היא שהרגשתי באמת מצויין. לא הכחשתי את החששות שלי לקראת הניתוח הקרוב. קיבלתי המון חיזוקים שיהיה בסדר ושאתגבר גם על זה. 

השבועות האחרונים היו בסך הכל נהדרים. אלמלא התזכורת הקבועה של ראשי הקרח והצורך לטפל בתיקון קוסמטי קל שידגיש מעט את הגבות המדוללות ומיעוט הריסים בעיניים, לא הרגשתי חולה או שמשהו לא כשורה עימי. 

נכון, דוד הקטן שלי שמטבעו הינו ילד בהיר, נשאר לבנבן הקיץ. בילוי משותף בים לא עמד על הפרק הפעם. נפצה על כך בלי נדר בשנה הבאה. בניגוד אליו, שני אחיו הגדולים יותר השחימו יפה למרות כמויות קרם ההגנה שהעמיסו עליהם בכל יום בקייטנה. לפני שבועים הסתיימו הקייטנות. זה הותיר לנו את הבקרים רגועים, שעות השכמה מאוחרות למדי וללא לחץ.  

השבוע הזה שלפני הניתוח היה הרבה פחות נעים, בעיקר בשל עניני ביורוקרטיה, בדיקות נוספות והכנות לניתוח.

כמה מילים על ביטוח. כולנו דואגים לעשות ביטוחים. משלמים ממיטב כספנו ומקווים שלא נצטרך ולא נזדקק חלילה להשתמש בביטוח לעת צרה. מנסיוני האישי לא מספיק לעשות ביטוח, אלא חשוב שיהיה לכם סוכן ביטוח מקצועי וטוב שידאג לזכויותיכם, אחרת חברות הביטוח ינהגו בכם כרצונם וכהבנתם. מאוד קשה לי לתאר את ההרגשה של חולה הנדרש לכוחותיו בסבך הבירוקרטיה שמפילה עליו חברת הביטוח בבואו לממש זכויות הנוגעות לנושאים קיומיים כלכלים בנוסף למלחמתו במחלתו האישית. הביטוח נועד במקור להקל על החולה, אולם באופן מביש ובלתי נתפס, חולים רבים מוצאים עצמם במלחמות מתישות עם חברות הביטוח בנוסף לצרה הצרורה שנפלה עליהם. זה המקום להודות לדודיק סוכן הביטוח הנהדר שלי, שבלי עזרתו הנפלאה, מצבי הנפשי לא היה כה חיובי בימים אלה.

ולסיום עניין אחר מביש מביך ולא נעים בכלל. אתם קוראים  לאורך כל הדרך על אומץ הלב שלי והרוח האופטימית שאני משתדלת לשמור מאז נפלה עלי צרת הסרטן כרעם ביום בהיר. הפעם אני בהחלט ראויה למנת הצעקות שקיבלתי מגיסתי ליהי היקרה והמקסימה, אשר עמלה השבוע ימים ושעות ארוכות לסדר עבורי את כל ההתחייבויות לניתוח, ובלי עזרתה הייתי מאבדת את שפיות דעתי. צעקותיה הרמות בטלפון היו על הפזיזות וחוסר האחריות שהביאו לכך שאת החצי הראשון של יום אתמול בו חל גם יום הולדתי, ביליתי בצילום רנטגן של בוהן רגלי השמאלית, ותוצאות הצילום היו אבוי לי - שבר מכוער של הבוהן. כל זה בשל רכיבה שטותית על האופנים, עם נעלי אצבע, לא במדרכה ובלי להיות מודעת למגבלות האופנים שהן בהחלט נהדרות כאשר עושים בהן שימוש מושכל. עכשיו אני מבינה שלא ניתן לבצע איתן עצירות פתע ופניות חדות במהירות מואצת לקראת סוף ירידה בדיוק אחרי שעוברים בקטע כביש רטוב... 

כל כך כעסתי על עצמי על חוסר הזהירות. בנוסף, תוצאות הצילום לא מצאו חן בעיני רופא המשפחה שלי והוא דרש שאראה מיד כירורג שיחווה דעה אם לא נדרש ניתוח. בלב כבד ובוהן חבושה מיהרתי ברכיבה (הפעם זהירה ומושכלת) על האופנים מהמרפאה למוקד לרפואה דחופה, שם פגש אותי אורטופד מקסים בשם לי, שהרגיע ואמר שאין צורך בניתוח (של הבוהן). 

וכך למזלי לפחות עומד על הפרק ניתוח אחד בלבד ולא שניים, אני נדרשת לנעול נעל סגורה עם סוליה קשיחה במשך חודש, ואת הימים הבאים עד לניתוח אני עדין יכולה לבלות ברכיבה על אופנים.

אתמול אחר הצהרים הייתה לי פגישה עם המרדים של הניתוח. הוא פרט את כל השלבים שאני עומדת לעבור לפני ואחרי. זה היה מעודד ומרגיע. היה זה יום הזוי ביותר שהסתיים בארוחת ערב נחמדה בחברת מורן אלי ויוסי בני הגדול. בדיעבד היה זה יומולדת מיוחד במינו ואחד שאזכור מן הסתם.

בשבוע הבא עתיד להתפרסם במדור בלוגים מיוחד של עיתון הארץ - יום אחר מעניין לא פחות בחיי - תעוד שלי של יום ראשון של השבוע הזה, שמבוסס בעיקר על צילומים של מהלך אותו יום. אדאג לשלוח לכם קישור. להתראות

אם כן בשבוע הבא :)