לפני מספר ימים ביקרתי במחלקת הקוסמטיקה של חנות סופרפארם. רק בתום הקניה וממש לפני שעזבתי הכה במוחי אותו סרט קטן ורוד שהיה מוצמד על דש החולצה של כל אחת ואחת מהדיילות במחלקה. ניגשתי לאחת מהן ושאלתי לפשר הסרט, זה למען העלאת המודעות לסרטן השד, ענתה לי הדיילת, רוצה אחד? כן, עניתי וכשהושיטה לי שני סרטים, לקחתי אותם מידה ואמרתי בחיוך גאה - אני ניצחתי, ויצאתי מהחנות. את הסרט ענדתי על החולצה ונשאתי אותו בתחושה מיוחדת במהלך רכיבתי על האופנים בדרך הביתה. זה קרה מייד בתום פגישה מרגשת בבית קפה עם חברה חדשה לעת צרה. חברה נוספת לחיים שחשפה בפני עולם ומלואו.
הייתה זו חופשת סוכות ארוכה, במהלכה ביקשו הילדים לבלות כמה ימים אצל סבא וסבתא בירושלים. שוב נותרנו שלושה - אלי יוסי ואני. הפעם תודה לאל, כוחי במתני, וחסרון הילדים הקטנים היה מורגש פי כמה מבתקופת ההחלמה מהניתוח. באחד הבקרים הפנויים הללו היה לי מפגש מרגש אחר בפארק הירקון עם מכרה ותיקה, שהפכה בן רגע לשותפה חדשה לאותה צרה, אשה נפלאה מתחום החינוך של אחד מילדי.
אין דרך להסביר זאת. המבט בעיניים זהה, התחושות הפנימיות מוכרות, הנחישות והעוצמה מרגשות. אצל כל אחת ואחת שפגשתי, עם כל השוני וההבדלים באישיות, החוויה הכללית זהה. כל כך מרגש לגלות אצל הבנות היקרות את כח הרצון והניצוץ בעיניים שמלווה את אותה התמודדות. בסך הכל היו לי עד כה ארבע הכרויות מרגשות, עם ארבע נשים אמיצות שחולקות את אותה המחלה. בנוסף אני בקשר טלפוני עם אמא של חברת ילדות יקרה שלי, שחלתה לצערי אף היא לאחרונה. אשה שהייתי אצלה בת בית בצעירותי, ועד היום זכור לי טעמם הנפלא של העוגות והמאפים שאפתה ושתמיד היו מוצעים לכיבוד.
לכל פגישה כזו היה את הקסם המיוחד שלה. אצל כל אישה מצאתי עולם ומלואו. לרוב לא הייתי צריכה לחזק, אלא רק לתת פה ושם עיצות מעשיות. בסופו של דבר כמו שחזרתי ואמרתי לכולן, הן יעשו את אותו הדבר בדיוק עבור נשים נוספות.
הבוקר נסעתי לבית חולים אסותא להתחיל את טיפולי ההקרנות. עברתי תהליך קבלה משוכלל בו סרקו את טביעת האצבע שלי למערכת , דבר שיאפשר לי התייצבות עצמאית מהירה במחלקה מדי יום. אחר כך הלכתי לחדר הקרינה שם קלטו אותי שתי בנות חביבות שהסבירו שהיום זה למעשה רק צילום על המכונה וההקרנות בפועל יחלו מחר.
המכונה היא מתקן משוכלל שמסתובב סביב הגוף, ואני התבקשתי לשכב בידיים מורמות כלפי מעלה ולא לזוז במשך משהו כמו 15 או 20 דקות. ברקע הושמעה מוסיקה וכל שנותר לי לעשות היה לחכות בסבלנות שהזמן יחלוף ולא לזוז. כשיצאתי מהחדר התרשמתי עמוקות מדלת הבטון בעובי ארבעים הסנטימטר שמן הסתם אטמה את החדר בזמן ששהיתי בו. מקום לא מתאים לקלסטרופובים שביננו...
לאחר מכן נשלחתי לבצע בדיקת דם במעבדה (זוהי בדיקה חד פעמית ואבצע אותה שוב רק בתום ההקרנות בעוד חמישה שבועות). ההמתנה הייתה קצרצרה, ומשם חזרתי לחדר האחות והכרתי את גל המקסימה שהתנצלה על התשאול הארוך שהיא עומדת לערוך לי. בעודנו מדברות נכנסה האחות יעל, אישה בתספורת בלונד קצוץ שהיה הכי קרוב לאורך השיער שלי. בנוסף ענדה יעל שלל סיכות ורודות - סמלי המאבק שלנו. אמרתי לה בשמחה שהיא האישה הראשונה שאני פוגשת שאורך השיער שלה מתקרב לשלי... בירור קצר העלה כי גם יעל היא לוחמת ותיקה ואמיצה של אותה מלחמה. בסופו של הביקור זכיתי לקבל את אותו סרט ורוד הפעם בצורת סיכה אמיתית אותה ענדתי מייד כשקצוות הסרט דמויות האות וי כלפי מעלה ומבחינתי מסמלות ניצחון.
הפגישה היום הייתה ארוכה מכרגיל. מחר ומדי בוקר, אעשה את הדרך לבית חולים אסותא מייד אחרי שאפרד משני ילדי הקטנים בבית הספר ובגן שלשמחתי נמצאים השנה באותו מבנה. מחר ומדי יום, אתוודע לפקקי הבוקר של כל הנוסעים לעבודה ואעבור את החלק האחרון במסע שלי.