מציאות נושכת

בתום שלושה חודשים מגמר הטיפולים, הבנתי שבמהלך השנה החולפת חייתי בסוג של פריוולגיה שבה התנתקתי מהחיים הממשיים, חייתי בעולם אחר ובהוויה אחרת שהתאפיינה בהתרכזות בעצמי ובמאבק במחלה. וכן, זה סוג של פריוולגיה שאפשרה לי לשים בצד סדרי עדיפויות ושגרת חיים אחת, ולעבור לעולם אחר שבו הייתי במרכז וכל חברי וקרובי חשבו עלי, דאגו לי וקיוו שההרפתקאה הלא קרואה הזו תסתיים עבורי באופן חיובי. 

לא מפתיע אם כן, שסוף המאבק מלווה ברגשות מעורבים, בחששות לחזור למציאות ולשגרה עם הטוב והפחות טוב שבה. 

מצד שני, בתום שלושה חודשים מסיום המאבק, אני מבינה ששאריות האנרגיה הגדולה שגייסתי לטובת המחלה ושעוד נותרו בי בחודשים האחרונים גררו אותי להמשיך לחיות באותה  מציאות מדומה. כזו שבה אחרי כל הרע שקרה לי חייב להגיע גם טוב, ובתמימות לא אופיינית לי, העזתי להאמין שזה הזמן שבו חלומות יתגשמו עבורי ועבור משפחתי ויהי מה. 

לאחר שלושה חודשים של עשייה בלתי פוסקת להגשמת חלום ורוד עבור נשים עם גורל דומה לשלי אשר מוצאות עצמן בתחושות דומות לשלי בסיום  המאבק, התעוררתי למציאות נושכת. התמימות שהניעה אותי קדימה תוך אמונה שאצליח לגייס תמיכה סוחפת בקרב כל הגורמים הרלוונטים, ושאמצא את המימון הנדרש לפרוייקט בפרק זמן סביר, ובכן אותה תמימות התפוגגה לה באחת כמו בועת סבון. התאכזבתי לגלות שלצד הסימפטיה והאמפתיה לה זכיתי כמעט מכל גורם רשמי משמעותי אליו פניתי, עזרה מעשית בפועל שתסייע לי לקיים את הפרוייקט הזה ולאפשר לי בו זמנית להתקיים כלכלית תוך ניהולו והגשמתו, ובכן את העזרה הזו טרם מצאתי. 

מה שהחזיר אותי באחת לקרקע המציאות ולצורך להתמודד עם החיים הממשיים, ולמצוא לעצמי מקום במעגל העבודה והפרנסה. וזו חברים, חוויה לא פשוטה ואתגר קשה שבעתיים מההתמודדות עם המחלה. אני מתנחמת בכך שכנראה עלי לעבור את המסלול הזה ולחוותו על בשרי כדי שאכיר את הקשיים ואדע להצביע עליהם בבוא העת לנסות לתקן. 

בתוך כך, באותו מקום בו הכל התחיל, קרה לי דבר נפלא. ביום הדמו דיי של גוגל, פנתה אלי מישהי לאחר המצגת וביקשה מספר טלפון. שלושה ימים לאחר מכן צלצלה רותי המקסימה שהפכה שותפתי למיזם הורוד. אין לי ספק שדברים מתגלגלים כפי שהם, ומאפשרים לנו לעשות את הבחירות שלנו. אם אנחנו נבונים מספיק ובטוחים בדרך ובמה שאנו רוצים בחיינו, נדע לבחור. לאחר פגישה אחת שהובילה להמון מעשים, הבנתי שהחיים זימנו לי את רותי בתור שותפתי למיזם הורוד. במציאות הנושכת בה עלי להתמודד עם ההחלטות הקיומיות של החיים, החלטתי להמשיך יחד עם רותי ואנשים טובים ורבים ברקע לפעול למען מימוש החלום הורוד, ובמקביל לחפש להשתלב במעגל העבודה והפרנסה. הפרוייקט יתקדם אולי בעצלתיים, ויצא לפועל פחות מהר מהנדרש, אבל אין לי ספק שהוא יקרה, ואין לי כוונה לוותר. ואיך אומרת האמרה? טובות השתיים מן האחת. 

אנשים טובים באמצע הדרך

כמעט שנה עברה מאז נקראתי למלחמה בסרטן. לא במסגרת אגודה, לא במסגרת עמותה, אלא אני עצמי התגייסתי עם כל כוחותי הנפשיים והפיזיים כדי לגרש את האוייב ולהניס אותו מתוכי. הקרבתי לשם כך את האיבר הנגוע ונפרדתי מחלק יקר מגופי. ככל הידוע לי, ניצחתי.

בתקופת המאבק, קיבלתי החלטות הקשורות לאופן החיים שלי ולמה שאעשה עם עצמי כשיסתיים פרק המחלחמה. הלך הרוח שלי שפע אופטימיות, אלא שככל שהתקרב זמן סיום הטיפולים התגבר החשש. החשש מפני הלא נודע, מפני ההתחלה החדשה, מפני המחשבה על כך שקיבלתי הזדמנות חדשה בחיי ואולי זו סיבה לנצל אותה בתבונה ולנהוג באופן שונה מזה שהיה לפני המחלה. שלא במפתיע, מחקרים רבים ואנשי מקצוע מאשרים את העובדה שנשים מחלימות רבות, בעיקר צעירות, מעוניינות לעשות שינוי בחייהן בעקבות ההתמודדות עם המחלה. 

המערכה הסתיימה לה בבת אחת בתום מסכת טיפולים מפרכת ובריקנות גדולה. התובנה שאיתה יצאתי בסוף המאבק, אם כבר משתמשים במונחים צבאיים, היא כי במלחמה הזו חיילות נלחמות, מנצחות, מגיעות לשלב השחרור, אבל בפועל אין תקופת שחרור, אין מי שמצדיע להן, ממתין ומציע עזרה מעשית עם החלק של ההתחלה החדשה בחיים. 

נכון זו מלחמה פרטית אבל כשהמחלה פורצת אצל אחת משמונה היום, היא נוגעת כמעט לכולנו. וכשהאיום הזה קיים בפתחן של נשים כה רבות מן הראוי שהטיפול יהיה מוחלט ולא חלקי. צריך להודות לרפואה שהגיעה להשגים נהדרים ויודעת לטפל בנו ולהשאיר אותנו בחיים, אבל צריך להכיר גם בעובדה שההתמודדות האמיתית מתחילה עם החזרה לחיים שאחרי המחלה.  

עצם זה שמסלול הטיפולים מסתיים בדלת בית החולים ואין המשך ממוסד של שיקום היא החמצה אחת גדולה. 

אני מאמינה שיש מקום להציע ״נחיתה רכה באזרחות״ או במקרה שלנו בהתחלה מחודשת בחיים. ואני מדברת על כלים מעשיים, מעבר לקבוצות תמיכה או סדנאות יצירה ובישול וימי כיף שהעמותות השונות אלופות באירגונן, וצריך לברך על הפעילות הנהדרת והחשובה הזו. 

השיקום המעשי לתפישתי צריך לכלול ייעוץ הכוונה ובמקרה הצורך הכשרה לכל אותן נשים שנאלצות בעל כרחן או בוחרות מרצונן לפתוח בהתחלה חדשה בחייהן. זה צריך להוות חלק מ"חופשת השחרור" של נשים שסיימו את מאבקן. 

בשבוע שעבר הצגתי לראשונה במשך שלוש וחצי דקות מצגת אודות הקמפוס הורוד, בפני קהל מכובד של כמה עשרות נשים ואורחים בארוע הסיום של המחזור השני של תכנית הקמפוס לאמהות של גוגל תל אביב. 

זה היה ארוע מרגש בו נשים יזמיות הציגו בפני משקיעים רעיונות שגיבשו במהלך הקורס שנטלו בו חלק במהלך חופשת הלידה שלהן. 

פתחתי את המצגת בתמונה של הטיילת בתל אביב שצילמתי ביום האחרון של הטיפולים. זה היה בתאריך הטעון ה-4 לנובמבר (לפני שלושה חודשים). 

באותו יום לאחר ארוחת הבוקר המפנקת עליה כתבתי בפוסט ״סוף שהוא גם התחלה״, המשכתי ברכיבה על האופנים החשמליות שלי לאורך הטיילת בתל אביב. היה זה יום מדהים בו ענני נוצה רחבים וגדולים כיסו את השמיים וחוף הים היה שליו ונעים. סיפרתי לקהל השומעים כיצד ניסיתי לשאוב השראה ועידוד מהיום המיוחד ההוא אבל לא כל כך הצלחתי. הייתי מוטרדת ומבולבלת. וידעתי שאני לא לבד. שנשים צעירות רבות כמוני מנצחות את המחלה, מקבלות הזדמנות חדשה בחיים, אבל אין להן מושג מאיפה להתחיל, ביום בו הסתיימו הטיפולים ומסגרת בית החולים. בשקף הבא סיפרתי כיצד שלושה ימים אחר כך במקרה לחלוטין הזדמנתי לקמפוס גוגל תל אביב לארוע דומה, ושם למעשה נולד רעיון הקמפוס הורוד - תכנית העצמה והקניית כישורי יזמות לנשים מחלימות מסרטן השד. 

רק במהלך הכנת המצגת התחוורה לי סמיכות הזמנים של תום הטיפולים להולדת המיזם - שלושה ימים. אני נזכרת באנרגיות החיוביות שנבעו מהתחלת העשיה והאמונה בתרומה העצומה שהוא יביא לנשים מחלימות. חברה יקרה שפגשתי לאחרונה כאשר הביעה רצון לעזור לי במיזם, הזכירה את תחושת החיוניות והאנרגיות הגבוהות שאפיינו אותה בתקופת המאבק במחלה, ודיברה על כך שבתום הטיפולים, היה נדמה כי אנרגיה רבה נותרה בה ושהיא חיפשה אחר הזדמנות לתעל אותה לכיוון אחר וחיובי גם אחרי המאבק. דבריה שמאוד הזדהתי איתם באופן אישי, מתחברים עם אחת המטרות המרכזיות של הקמפוס הורוד - תיעול האנרגיות החיוביות הקיימות בקרב מחלימות לכיוון של יוזמה ועשייה.

כאמור בשלושת החודשים האחרונים יצרתי קשרים עם אנשים יקרים ומדהימים שעזרו לי, עוזרים לי וכאלה שעוד נכונים לעזור לי בתחומים שונים ומגוונים. אחד הסיפורים המרגשים קרה כאשר הגעתי לפגישה עם מישהי מתחום הביטוח ובמקרה גמור שיחתנו התפתחה לכיוון עיר הולדתי נהריה. לאחר דקות מספר גיליתי שהאישה שהגעתי לפגוש היא לא פחות מאשר חברה יקרה שלי משכבר הימים, נולדנו באותה עיר, גדלנו מגיל אפס באותו בניין, הורינו היו חברים הכי טובים עד שדרכנו נפרדו כשהיא ומשפחתה עברו דירה.  

לא היינו מזהות אחת את השניה ועולות על הקשר אלמלא שמעתי במקרה שהיא נוסעת לנהריה לאחר פגישתנו.

בסך הכל אני ממשיכה במשימה הלא פשוטה שנטלתי על עצמי מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות. אני באמצע הדרך, מוקפת באנשים רבים וטובים באמצע הדרך, שמחה להגיד שלהצלחה בסופו של דבר יהיו שותפות ושותפים רבים. מבטיחה לכם שעוד תשמעו על כל אחת ואחד מהם בפירוט רב. 

משמעות סמלית

הסטטיסטיקה היבשה מעודכנת. מדברים היום על אחת משמונה נשים שתחלה בסרטן השד. המציאות מצמררת. בעיקר כשסוף הדרך שלי היא ממש תחילת הדרך של אישה יקרה אחרת, שהייתה שכנה שלי באותו הרחוב, עד שנפרדו דרכנו לפני שנה וחצי והיא ומשפחתה עברו לגור באחת הערים הסמוכות. ומה אפשר לומר על כך שבמקרה נמצאתי באותו יום בתל השומר, הסתובבתי בלובי המוכר על מנת להעביר את הזמן עד לפגישה שנקבעה לי בענייני הקמפוס הורוד, כשלפתע ראיתי אותה את שכנתי לשעבר, חברתי היקרה יושבת מול בעלה עם כובע צמוד והדוק לראש נטול שיער, ולאחר בירור קצר הסתבר שהיא ממש לפני כניסה לטיפול 3 מתוך 8. הייתי בהלם. בגלל שידעה על מחלתי, לא רצתה לצער אותי ולהפיל עלי את הבשורה האישית שלה. עם כל הצער אמרתי לה כמה אני שמחה שאני יכולה להיות לצידה, לעודד אותה ולחלוק עימה מנסיוני.

תעתועי החיים ממשיכים ויש להם כנראה סדר ותכנית משלהם. בתוך כל אי הסדר והאקראיות, דרכים מצטלבות ומעגלים נסגרים. כך למשל פריצת הדרך הממשית עם פרוייקט הקמפוס הורוד והבשורה של מציאת מקום מארח לפחות למחזור הראשון של התכנית. זה עתיד לקרות בתל אביב בבניין מרשים רב קומות שנבנה על מה שהיה לפני 28 שנה המתחם בו שרתתי בצבא עם חבורת אנשים נפלאה ויקרה. ומי שהוביל לקישור הנהדר הזה ולמציאת המקום המארח, הוא לא פחות מאשר חברי היקר, זה שתאריך הלידה שלו זהה לשלי ואשר שרת איתי באותו מתחם לפני 28 שנה. 

סלחו לי, אך קשה לי להתעלם מהסמליות. 

כנראה באשמת הפרוצדורה של הוצאת כיס המרה, אבדה לי מעט תחושת הזמן, אבל רק לשבוע. היה לי חשוב ודחוף להמשיך ולהתקדם. כך שבזכות הפרוייקט המבורך הורוד שלי, חזרתי במהירות לשגרת העשייה. 

אחד הימים המעניינים והמרגשים ביותר היה יום המנטורים של גוגל. ביום זה נקבעו פגישות אישיות עם אנשים נהדרים מומחים כל אחד בתחומו, אשר יעצו לכל אחת והמיזם שלה. החזון והחלום שלי הוא להביא את האיכויות שפגשתי בתכנית המדהימה הזו, לקמפוס הורוד. לשמחתי התקדמתי גם עם המרכיב החשוב השני בתכנית - מספר לא מבוטל של מנטורים ומרצים שהרצו בפני, הביעו נכונות להגיע ולהרצות גם בקמפוס הורוד. 

מגישושים התחלתיים בקרב בנות מחלימות המיזם זוכה לתגובות חיוביות גם בקרבן. מתגבשת כבר רשימה של בנות שהביעו רצון להשתתף בתכנית ומצפות לקראתה. 

אני ממשיכה בעשייה ומונעת מכח הידיעה שרבות הבנות העתידות להפיק תועלת מהתוצר הסופי. 

עוד דבר קטן

לפני כמה ימים אמרה לי מישהי בהקשר של מה שעברתי, המוות נקש בדלתך ואת גירשת אותו. מעולם לא חשבתי כך על הדברים בהיותי בתוך המחלה, אבל כנראה שכך הם נתפסים בעיני המתבונן מבחוץ.
ככל שהמשכתי לחשוב, הבנתי את המשמעות והעוצמה שלהם.
עם זאת, אני מאמינה שכל מי ששרד מחלה קשה אינו צריך להיות ראוי לחמלה, רחמים התפעלות או הערצה. במקום זאת עליו להתקבל בחזרה לחברה כאחד שיכול לתרום מנסיונו, ולהקנות לכלל האנשים הבריאים שעשויים חלילה להיתקל במשבר אישי דומה שלהם או של אחד מקרוביהם, מהכלים שעזרו לו להתמודד. אך המציאות לצערינו שונה. עבור כל אותם חולים שלא זכו לתמיכה הולמת, כלכלית חברתית ונפשית, מסיבות כאלה ואחרות, המצב מאוד לא פשוט.

לא כל אחד יוצא מחושל ממשבר של מחלה וסוף המחלה עבור רבים הוא לרוב משבר חדש בפני עצמו. בין היתר החברה רואה בו אדם פגיע, שביר, אין לדעת מה יהיה איתו בהמשך, לא כל כך נעים. לא מעט אנשים נוטים להסתיר את דבר מחלתם גם כדי לא להיתפש חלשים או ראויים לחמלה. אבל לרוב מגיע רגע האמת ודבר המחלה או המחלה לשעבר מתגלים ויחד איתם מגיעות ההשקפות והתפישות המקובלות של החברה כלפיו. בעולם כל כך תחרותי ודינמי, כזה שרבים מתקשים להדביק בו את הקצב בעודם בריאים, מה הם סיכויי ההשתלבות מחדש של זה שהוחלש זמנית ממחלה? 

אחד הדברים היפים והמדהימים שגיליתי בשבועות האחרונים הן האנרגיות החיוביות והאושר הפנימי שניתן להפיק מעשייה והגשמת רעיון חדש. מאז החלטתי להניע את הגלגל ולצאת לדרך בהקמת הקמפוס הורוד, מצאתי עצמי בעשייה בלתי פוסקת. יצרתי קשרים עם אנשים נהדרים ומקצועיים, הוזמנתי לפגישות, בניתי מצגת לתפארת, השיא של כל זה היה כשהגעתי לאודישן של תכנית טלויזיה אליו הוזמנתי לספר על החלום הורוד. מצאתי עצמי יושבת מול מצלמה ומראיינת מקסימה ומספרת את הסיפור שלי בטבעיות, מודיעה בביטחון מלא שבכוונתי להוציא לפועל את התכנית גם אם יהיה צורך להקדיש למענה את חיי. וכשיצאתי משם הבנתי שהאושר הזה של עשייה של דבר שהנך מאמין בו הוא אותו הדבר שאני בעצם עמלה להגשים עבור רבות אחרות וזה בעיני הערך העצום של הפרוייקט.

יזמות היא קודם כל דבר שנדרשים לו נחישות עוצמה ואמונה פנימיים, על מנת להניע את הרעיון קדימה. להבדיל, כל אותן תכונות נדרשות גם על מנת להאבק ולנצח במחלה קשה.      

אל הקמפוס הורוד יגיעו נשים שעברו את אחת החוויות הקשות מכל שאדם יכול לעבור בחיו, ובו ילמדו לתעל את העוצמות והנחישות שנדרשו להן במהלך המאבק, כל זאת לטובת רעיונות חדשים, בין אם גדולים או קטנים, ולהיות מעט יותר מוכנות ומסוגלות לפתוח דף חדש בחיים. בעבור זה, חשוב לי לעשות כל מה שניתן כדי שהפרוייקט הזה יתממש. 

נשים רבות נושאות איתן בסוף הטיפולים, אבן כבדה על הלב. נשאיות של הגנים הלא סימפטיים, אלו שמגדילים את הסיכוי שהמחלה תבקר בצד השני או בחלקים אחרים בגוף, נאלצות לשוב לביתן בתום סבב טיפולים ארוך ומפרך, ולשקול המשך טיפול מניעתי הכולל ניתוחים נוספים לא פשוטים. ליבי ליבי עם אותן נשים, שיודעות כי המסע עבורן טרם הסתיים. 

מנת חלקי בתום הטיפולים הייתה לא אבן אחת על הלב אלא שתי אבנים גדולות בכיס המרה, שהיו שם מזמן אבל התחילו לגרום לי לכאבי תופת ואי נוחות זה למעלה משבוע. לשמחתי הייתי נתונה בעשייה כה רבה שלא אפשרתי לסיפור הזה לפגוע במצב רוחי יותר מדי, למרות העובדה שעוד יומיים אכנס לניתוח קטן על מנת לסיים גם עם צרה זו. אחרי כל מה שעברתי ויחסית לעתיד הורוד שאני צופה, קטן עלי. 

העסקים אינם כרגיל

זה נכון שהעדפתי להתייחס אל המחלה כאל שפעת ממושכת שטיפול מתאים ירפא. 

מצד אחד אני מבינה שכשאנשים שומעים את המילה סרטן הם מזדעזעים. ואולי בגלל זה אני מבולבלת. מפני שאני מסרבת להתעמק במה שעברתי ובמה שאולי ממתין לי מעבר לפינה. 

מצד שני, אני יודעת שהשתנתי, איני אותו אדם שהיה לפני המחלה. 

וככל שאני חושבת על חזרה לשגרה אני מרגישה שאותה שיגרה כבר לא קיימת עבורי. 

לא מצליחה לחשוב על חיי באותו אופן שחשבתי עליהם קודם. 

בשל עיסוקי הנוכחי בפרוייקט הורוד שלי - תכנית להקניית כישורי יזמות למחלימות ממחלת סרטן השד - קראתי המון מאמרים באינטרנט אודות תהליך ההחלמה והמחלימות. כל כך רווח לי לקרוא שהרגשה שמתאפיינת אצלי בתקופה זו החל מתום הטיפולים, אינה חריגה. מצאתי ציטוטים רבים המעידים על כך שתהליך ההחלמה מהמחלה הינו לכשעצמו אתגר שהחברה מסביב לא תמיד מודעת לו. הרופאים והפסיכולוגים מדברים על כך שתפקיד המחלימה לחנך את בני משפחתה, חבריה, מעסיקיה, להבנה ששלב תום הטיפולים אינו מעיד על תום המאבק. יש עדיין המון עניינים לא פתורים בראשה ובגופה של המחלימה. 

אני מניחה שיש גם כאלה שתוהים ומתפלאים על בחירתי לעסוק דוקא כעת במיזם ציבורי ובפעילות של הקמת פרוייקט מאפס. והאמת הפשוטה היא, שזו כלל לא תכנית שנרקמה במוחי במהלך המאבק במחלה. כשם שנמנעתי מלעסוק בתכניות רחוקות בעיצומו של מאבק, נמנעתי מלחשוב מה יקרה ביום שאחרי. ידעתי שהיום שאחרי יהיה מאבק מסוג אחר, לא פחות קשה, ובחרתי לא להכביד על עצמי. ודווקא משום שהמחלה שינתה את תפישת עולמי, הייתי אופטימית גם בנושא הזה. חשבתי לעצמי שבבוא העת יתגלו הזדמנויות.  

האמנתי שכשם שהחיים זימנו לי את המחלה, הם יזמנו לי הזדמנות חדשה. איך יכולתי לתאר לעצמי שההזדמנות שתיקרא בדרכי, תהיה בעלת פוטנציאל לדבר מספיק גדול שיהווה בעצמו כלי למתן הזדמנות חדשה לרבות נוספות מקרב 3000 נשים מחלימות בישראל מדי שנה?

ממש לפני חודש בתום ההקרנות הבנתי שהגיע הזמן להתמקד בעצמי, לחשוב על כיוון של מקום עבודה שיתאים לי. ובדיוק אז הרגשתי את הנפילה. לראשונה מאז המחלה, חשתי בלבול וחוסר ביטחון. לראשונה הרגשתי פחד, חוסר אונים ואבדן של תקווה. חיפשתי אחר הכח והעוצמה שהיו לי במהלך ההתמודדות עם המחלה ולא הצלחתי להיעזר בהם. ניסיתי למצוא עזרה מעשית והכוונה תעסוקתית מעבר לקבוצות תמיכה ומפגשים עם הפסיכולוגית, והבנתי שאין. 

לעומת זאת, מרגע שעלה בי הרעיון של הקמפוס הורוד, חשתי איך אותו כוח חוזר אלי, הרגשתי את ההתלהבות הגדולה ויותר מכל, שזה הדבר הנכון ביותר עבורי לעשות. אז החלטתי להמשיך ליצור את הקשרים והתשתית הבסיסית להגשמת התכנית. התגובות החיוביות הרבות להם זכיתי מכל מני כיוונים בהקשר זה ממשיכות להניע אותי ואני מאמינה שזה נובע מהערך העצום שהמיזם עשוי להביא למאות מחלימות מסרטן השד בארץ בכל שנה. 

היום התייצבתי לוועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי. 

קיבלו את פני הפקידה והרופא הכי אנטיפטיים שראיתי מימי. 

ביקשו שאספר קצת ממה שעבר עלי. עניתי בקצרה שהתמודדתי עם המחלה בסך הכל בצורה חיובית בנחישות באופטימיות, והחלטה לנצח. והנה הגיע שלב סוף הטיפולים, מכנים אותי בריאה, ואני מרגישה הרחק מלהיות באמת בריאה פיזית ונפשית. הביטו בי בשתיקה. בדיקה פיזית קצרה של הרופא והראיון תם. שאלתי אותם אם זה כל מה שיש להם להגיד? אולי להציע איזו דרך המשך למחלימה במצבי? גם הפקידה וגם הרופא ענו בשלילה וביובש, "לא אין לנו מושג. את יכולה לברר במחלקת נכות". 

לא ציפיתי לגדולות ונצורות. כנראה שעלי להודות על התמיכה לה זכיתי עד כה מהמוסד לביטוח לאומי ואני אכן מודה. אולי עלי להתנצל על שהייתי נטל על החברה לתקופה של מספר חודשים, אז אני מתנצלת, סליחה. אבל בסך הכל לא באתי לבקש דבר. זימנו אותי אז הגעתי. הייתי מצפה לטפיחה על השכם, הייתי מצפה להתנצלות מצד המוסד לביטוח לאומי, שאין באפשרותו לעזור לי לפתוח דף חדש ולהקל על הקושי העצום בו אני נתונה. עם הגישה הקיימת, מה הסיכויים לנשים במצב פחות אופטימי משלי לצאת עם ראש מורם ועם תקווה באופק בתום המאבק?

אני מאמינה שאפשר וצריך לעשות שנוי משמעותי של המציאות, וזה בוער בעצמותי. 

מותר וצריך לחלום

לפני פחות משנה נודע לי כי אני חולה בסרטן השד. לא אשכח את הפעם ההיא שנשברתי ליד האחות שהייתה עימי בחדר הביופסיה. כששאלתי ביאוש מי ימלא את מקומי בכל התפקידם שאני רגילה למלא בבית לטובת ארבעת ילדי ובעלי היקרים. לא אשכח גם את דברי האחות היקרה - עד היום היית שם עבור כולם, עכשיו תורך להיות במרכז. ומי שמכיר את הפוסט הראשון שלי בבלוג הלו הוא המכתב הראשון ששלחתי לכל מכרי ובני משפחתי, שנאתי את התפקיד הזה ואת העובדה שאהיה כעת מקור דאגה וטרדה לכל היקרים לי. 

בדיעבד, אני שמחה שבהיותי במרכז הדרמה, הצלחתי להימנע מלהפוך אותה לסיטואציה דרמטית מדי. אני שמחה שהצלחתי לחזק ולהוות מקור לעידוד.  

בסיום המאבק ובראייה לאחור, מתברר לי שמה שהפקתי מאותו פרק בחיי, שאני מעדיפה יותר ויותר לכנות בשם התנסות, היה בעיקר ערך מוסף חיובי.    

ומכיוון שהייתה לי זכות גדולה להכיר נשים נפלאות שנקרו בדרכי, אני יודעת שהתחושות שלי אינן יחודיות ושחוויות דומות פוקדות נשים אחרות עקב המחלה. אני יודעת שגם הן זכו כמוני לגלות בעצמן כוחות וכישורים שלא היו באים לידי ביטוי אלמלא עברו את אותה כברת דרך מפרכת ולא פשוטה בכלל. 

ועם החזרה לחיים הרגילים גיליתי שלעומת הטיפול הרפואי המקצועי והנהדר שניתן לקבל בארצנו, הדרך מסתיימת בהחמצה גדולה. נשים מחלימות שאינן אותן נשים שהיו לפני המחלה, מרגישות צורך לעשות שינוי עמוק בחייהן. החלק הזה של סוף המחלה מאופיין בעיקר בדיבורים על ההרגשה והצורך בשינוי, אולם המרחק בין דיבורים למעשים אינו קל לאף אחד מאיתנו בין אם הוא בריא או חולה. 

וכמו שאר הדברים המופלאים שקרו לי בתקופה האחרונה, הזדמן לי להיות בזמן הנכון במקום הנכון, בקמפוס גוגל תל אביב, ולהתוודע לתכנית בשם קמפוס גוגל לאמהות. יוזמה שמאפשרת לנשים בחופשת לידה ללמוד כיצד להוציא רעיון לפועל ולגבש אותו עד לרמה של הצגתו בפני משקיעים. 

ובתום סדרת ארועים מופלאים לא פחות, מצאתי עצמי משתתפת באותה תכנית על מנת לנסות לגבש את הרעיון שלי ולהוציאו לפועל - להקים את קמפוס היזמיות הוורוד. נשים חולות סרטן השד להבדיל, לא עוברות הריון במהלך מאבקן במחלה, אך בסיומו הרבה מהן מרגישות כאילו נולדו מחדש. ובדומה לנשים בחופשת לידה מוצאות את עצמן המחלימות עם זמן פנוי בשפע שמן הראוי היה לנצלו באופן מועיל. אני מאמינה שתכנית הכשרה עם התכנים הנכונים תוכל להביא ברכה גדולה לנשים מחלימות רבות, ומאוד מקווה להמשיך לסחוף עימי מאמינים נוספים עד שנראה את זה קורה באמת. 

בעודי רוקמת חלומות ורודים, מצאתי עצמי בסוף השבוע בתוך חלום אחר שהתגשם עבור זוג צעיר, אשר קיים את חתונתו בלא פחות מאשר על אוניה באילת. תודה לנוגה ויונתן שהזמינו אותנו להשתתף בשיט הכלולות המרגש ויוצא הדופן שלהם. 

תודה לסבא וסבתא מיכי ויוסי שניצלו את ההזדמנות והפכו את הארוע לחופשת סוף שבוע משפחתית מקסימה, בזמן שלא היה יכול להיות מתאים ממנו. 

סוף שהוא גם התחלה

בחורה/אישה קצוצת שיער יושבת לבדה בבית קפה ביום שני בבוקר, אוכלת מנה מפנקת של פנקייק עם סלט פירות וקערית קצפת. היא שותה בקש את שארית מיץ הגזר הסחוט טרי כשבאוזניה מקובעות אזניות לבנות. כשהמלצר ניגש לשאול אותה אם הכל בסדר, הוא נאלץ לחזור על דבריו בפנטומימה מפני שהיא אינה שומעת דבר. היא נמצאת שם בגופה אך מחשבותיה רחוקות, מאוד רחוקות. ביום זה ממש לפני שעה הסתיימה אצלה כברת דרך. 

פרוטוקול מדוקדק של טיפולי כימותרפיה, ניתוח והקרנות, בוצע כהלכתו. המטופלת הייתה ממושמעת. הגיעה בזמן, כמעט ולא התלוננה, לא החמיצה אף יום. לבסוף גם  קיבלה בשורה שכעת היא אישה בריאה. שצריך להאחז בסטסיסטיקות, אחוזי הצלחה ובנתונים מעודדים ושסביר לקוות שהמחלה הובסה. 

וכעת צריך גם לחזור לחיים.  

לדברי הפסיכולוגית שלי, מתוך עשרים נשים צעירות שהיא פוגשת ושחלו במחלה חמש נשים לפחות נאלצות להתמודד עם התחלה חדשה לגמרי במובן של מציאת מקום עבודה חדש בסביבה חדשה ושונה מזו שהייתה להן קודם. גם אני אחת מאותן נשים שעומדות בפני התחלה חדשה לגמרי. ובתום הטיפולים אני מוצאת עצמי עטופה בריקנות משונה וחוסר ודאות מסוג אחר. ואולי בגלל זה אני לא מצליחה להרגיש אושר ושמחה גדולה, שבהחלט ראויים לבוא לידי ביטוי. ואולי זו גם העייפות והתשישות של השבועות האחרונים שעוטפים את גופי וגורמים לי להיות בסוג של הלם. תודות ליוליה שבאותו יום היתה זו נסיעתנו המשותפת האחרונה לבית החולים, לאחר שבועיים שנסענו יחד מדי יום, החלטתי לעשות כהפצרתה והבטחתי לחגוג את הארוע. הלכתי לבית הקפה והזמנתי ארוחת בוקר מפנקת לציון יום הטיפולים האחרון שלי. 

ובחלוף יום התחלתי להרגיש את החופש ואת המעמסה הכבדה יורדת מעלי, ולעומת זאת את הגוף עייף ואפילו כואב ושורף עוד יותר. 

ובחלוף יומיים מצאתי עצמי מוקפת בבני משפחתי במסיבת בר מצווה של בנו של בן דודי היקר דן, שחוויות ילדותנו הקסומה מלוות אותי עד היום. 

מסיבה זה הייתה הזדמנות להחשף עם דמותי החדשה נטולת הפאה ולבשר אישית לכל בני משפחתי את דבר סיום הטיפולים וסוף המחלה. ומה עכשיו כולם שאלו? והשאלה נותרה פתוחה וללא מענה. עכשיו חברים מתחילה הרפתקאה חדשה. אני בעצמי לא כל כך יודעת מה אעשה אולם ראשי מלא ברעיונות וכיוונים שלא הייתי חושבת עליהם לפני שנה. ובמקום להיפרד, ולסיים את סיקור הפרק הזה בחיי, אני מזמינה אתכם להישאר ולצאת עימי להרפתקה חדשה ומרתקת לא פחות., ומדי שבועיים לשמוע את המשך קורותי.