יום ראשון, 8 בדצמבר 2013

העסקים אינם כרגיל

זה נכון שהעדפתי להתייחס אל המחלה כאל שפעת ממושכת שטיפול מתאים ירפא. 
מצד אחד אני מבינה שכשאנשים שומעים את המילה סרטן הם מזדעזעים. ואולי בגלל זה אני מבולבלת. מפני שאני מסרבת להתעמק במה שעברתי ובמה שאולי ממתין לי מעבר לפינה. 
מצד שני, אני יודעת שהשתנתי, איני אותו אדם שהיה לפני המחלה. 
וככל שאני חושבת על חזרה לשגרה אני מרגישה שאותה שיגרה כבר לא קיימת עבורי. 
לא מצליחה לחשוב על חיי באותו אופן שחשבתי עליהם קודם. 
בשל עיסוקי הנוכחי בפרוייקט הורוד שלי - תכנית להקניית כישורי יזמות למחלימות ממחלת סרטן השד - קראתי המון מאמרים באינטרנט אודות תהליך ההחלמה והמחלימות. כל כך רווח לי לקרוא שהרגשה שמתאפיינת אצלי בתקופה זו החל מתום הטיפולים, אינה חריגה. מצאתי ציטוטים רבים המעידים על כך שתהליך ההחלמה מהמחלה הינו לכשעצמו אתגר שהחברה מסביב לא תמיד מודעת לו. הרופאים והפסיכולוגים מדברים על כך שתפקיד המחלימה לחנך את בני משפחתה, חבריה, מעסיקיה, להבנה ששלב תום הטיפולים אינו מעיד על תום המאבק. יש עדיין המון עניינים לא פתורים בראשה ובגופה של המחלימה. 
אני מניחה שיש גם כאלה שתוהים ומתפלאים על בחירתי לעסוק דוקא כעת במיזם ציבורי ובפעילות של הקמת פרוייקט מאפס. והאמת הפשוטה היא, שזו כלל לא תכנית שנרקמה במוחי במהלך המאבק במחלה. כשם שנמנעתי מלעסוק בתכניות רחוקות בעיצומו של מאבק, נמנעתי מלחשוב מה יקרה ביום שאחרי. ידעתי שהיום שאחרי יהיה מאבק מסוג אחר, לא פחות קשה, ובחרתי לא להכביד על עצמי. ודווקא משום שהמחלה שינתה את תפישת עולמי, הייתי אופטימית גם בנושא הזה. חשבתי לעצמי שבבוא העת יתגלו הזדמנויות.  
האמנתי שכשם שהחיים זימנו לי את המחלה, הם יזמנו לי הזדמנות חדשה. איך יכולתי לתאר לעצמי שההזדמנות שתיקרא בדרכי, תהיה בעלת פוטנציאל לדבר מספיק גדול שיהווה בעצמו כלי למתן הזדמנות חדשה לרבות נוספות מקרב 3000 נשים מחלימות בישראל מדי שנה?
ממש לפני חודש בתום ההקרנות הבנתי שהגיע הזמן להתמקד בעצמי, לחשוב על כיוון של מקום עבודה שיתאים לי. ובדיוק אז הרגשתי את הנפילה. לראשונה מאז המחלה, חשתי בלבול וחוסר ביטחון. לראשונה הרגשתי פחד, חוסר אונים ואבדן של תקווה. חיפשתי אחר הכח והעוצמה שהיו לי במהלך ההתמודדות עם המחלה ולא הצלחתי להיעזר בהם. ניסיתי למצוא עזרה מעשית והכוונה תעסוקתית מעבר לקבוצות תמיכה ומפגשים עם הפסיכולוגית, והבנתי שאין. 
לעומת זאת, מרגע שעלה בי הרעיון של הקמפוס הורוד, חשתי איך אותו כוח חוזר אלי, הרגשתי את ההתלהבות הגדולה ויותר מכל, שזה הדבר הנכון ביותר עבורי לעשות. אז החלטתי להמשיך ליצור את הקשרים והתשתית הבסיסית להגשמת התכנית. התגובות החיוביות הרבות להם זכיתי מכל מני כיוונים בהקשר זה ממשיכות להניע אותי ואני מאמינה שזה נובע מהערך העצום שהמיזם עשוי להביא למאות מחלימות מסרטן השד בארץ בכל שנה. 

היום התייצבתי לוועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי. 
קיבלו את פני הפקידה והרופא הכי אנטיפטיים שראיתי מימי. 
ביקשו שאספר קצת ממה שעבר עלי. עניתי בקצרה שהתמודדתי עם המחלה בסך הכל בצורה חיובית בנחישות באופטימיות, והחלטה לנצח. והנה הגיע שלב סוף הטיפולים, מכנים אותי בריאה, ואני מרגישה הרחק מלהיות באמת בריאה פיזית ונפשית. הביטו בי בשתיקה. בדיקה פיזית קצרה של הרופא והראיון תם. שאלתי אותם אם זה כל מה שיש להם להגיד? אולי להציע איזו דרך המשך למחלימה במצבי? גם הפקידה וגם הרופא ענו בשלילה וביובש, "לא אין לנו מושג. את יכולה לברר במחלקת נכות". 
לא ציפיתי לגדולות ונצורות. כנראה שעלי להודות על התמיכה לה זכיתי עד כה מהמוסד לביטוח לאומי ואני אכן מודה. אולי עלי להתנצל על שהייתי נטל על החברה לתקופה של מספר חודשים, אז אני מתנצלת, סליחה. אבל בסך הכל לא באתי לבקש דבר. זימנו אותי אז הגעתי. הייתי מצפה לטפיחה על השכם, הייתי מצפה להתנצלות מצד המוסד לביטוח לאומי, שאין באפשרותו לעזור לי לפתוח דף חדש ולהקל על הקושי העצום בו אני נתונה. עם הגישה הקיימת, מה הסיכויים לנשים במצב פחות אופטימי משלי לצאת עם ראש מורם ועם תקווה באופק בתום המאבק?
אני מאמינה שאפשר וצריך לעשות שנוי משמעותי של המציאות, וזה בוער בעצמותי. 



2 תגובות:

  1. את פשוט מדברת מגרוני!

    השבמחק
    תשובות
    1. מרב יקרה, אני עצובה ושמחה על ההזדהות שלך. עצובה שאכן מה שאני מתארת כאן היא מציאות לא פשוטה עבור מחלימות. שמחה על כך שאני פועלת לטובת רבות ויקרות שראויות למציאות אחרת. מאחלת לך כל טוב והמון בריאות.

      מחק