פלסטיקאי

7.7.13

כמדי יום ראשון אחת לשבועים אני מוצאת עצמי גם הבוקר נוסעת למרכז הסרטן בתל השומר. הפעם לבדי, ללא מלווה, ללא פתקיות מספרי תור לספירת דם ולמשרד הקבלה למחלקה האונקולוגית. בהמשך אוכל להבחין מהקומה העליונה המשקיפה על הלובי, בתור המוכר, ובחולים האנונימיים. אני אמנם כבר לא שם, אבל הסרטן לצערי עדין לא פג מהעולם. הבוקר זהו בוקר נחמד שבו אני נפגשת עם הפסיכולוגית שלי, בעיקר כדי לברר את התשובה לשאלה המטרידה - האם זה בסדר שאני מרגישה כל כך טוב?

עד כה מבחינתי הכל היה מעורפל, לא מוחשי. התייחסתי למחלה כאל וירוס מרושע שהטיפול התרופתי המלווה בתופעות לוואי לא הכי סימפתיות בלשון המעטה, אמור לפגוע בו וחסל. הלוואי. תם אך לא נשלם. ככלות הכל מדובר כאן בסרטן שפגע באיבר בשר ודם ואיבר זה למרבה הצער, נגוע. אי אפשר להשאירו. הכי בטוח להוציאו, לייתר דיוק - לכרות. איזו מילה מזוויעה זו לכרות. רק כשחושבים על המשמעות של המילה הזו בסמיכות  למילה סרטן, אפשר אולי ולהתנחם ולקוות שבזאת אכן יכרת כל זכר לרוע הזה מגופי.  

הביקור אצל הפלסטיקאי לפני כשבועים, שתפקידו לשחזר את השד שעומדים לכרות מגופי, הותיר בי את התחושות הקשות ביותר עד כה. ואולם לאחר יום יומיים הצלחתי בכל זאת לדלות נחמות קטנות. לא הייתי מגיעה אליו לעולם אלמלא הסרטן. אלוהים ברך אותי בגוף יפה ונפש בריאה, צרוף של שני דברים שאיפשרו לי מאז ומתמיד לאהוב את עצמי כפי שאני ולהודות לאל ולשני הורי שיצרו אותי כפי  שנוצרתי. באותו יום ראיתי שם אצל הפלסטיקאי נשים לא מעטות שהגיעו לשם מפני שלא אהבו את גופן, או מפני שנפשן לא השלימה עם גופן והן הגיעו לשם על מנת לשנות דברים בבשרן מבלי שחלו בכל מחלה. 

התנחמתי בכך שהאיבר שעומדים להוציא מגופי שימש אותי להניק את ארבעת בני המופלאים ולהעניק להם אהבת אם, כל אחד בתורו במשך שנה שלמה. בזמנו, כל כך שמחתי שהתאפשר לי הדבר, והיום אני מתנחמת בכך שפרק זה מאחורי ממילא.

נחמתי הגדולה ביותר היא שאמשיך לחיות, גם אם לא שלמה בגופי. וזו הרי המטרה. ואהובי שלי אלי כבר הבהיר לי שעבורו אהיה לעולם אהובה כך או אחרת, העיקר שנהיה יחדיו ונדע ימים טובים מאושרים ובריאים.  

נקבע לי תור לניתוח ברביעי לאוגוסט. נותר לי חודש מנוחה על מנת להתארגן ולאגור כוחות לקראת המהלך הזה שבעיקר קשה לי מבחינה נפשית. אין דבר. גם זה יעבור. בינתיים אני אוספת לעצמי הנאות קטנות גדולות עליהם עוד אספר.