פרספקטיבה

כפי שצפיתי, הניתוח היה החלק הקשה ביותר עבורי בתהליך המתמשך של המחלה והטיפול בה. השעות בערב שלפני הניתוח נעשו יותר ויותר מתוחות. בארוחת ערב במוצ"ש עם מורן יוסי ואלי, נעשתי חסרת סבלנות רציתי כבר להגיע לבית החולים. אמרתי למורן שההתרגשות שמלווה אותי מזכירה לי התרגשות של סוף הריון וטרום לידה. אני זוכרת את עצמי שואלת איפה התינוק, ואז מחליטה, זו תהיה עבורי כמו לידה מחדש. היפרדות מהסרטן בגופי משתווה בהחלט ללידה מחדש. 

הניתוח עצמו עבר כהרף עין. רגע הייתי שם עם הרופאים מסביב ורגע אחר התעוררתי והודיעו לי שהכל הסתיים. היה גם קטע שאותו לא זכרתי כשאלי ניגש אלי לחדר ההתאוששות וניהל איתי שיחה של דקות מספר בהם התלוננתי שחם לי... בזכות המרדים המצויין והמקסים שלי כל שלב ההתעוררות מהניתוח היה חוויה לא כואבת ולא טראומטית. במקביל בשעות בהן נותחתי עלה לאוויר "יום בחיי אחת מתשע" שלי 

ופורסם בבלוג של סיוון קלינגבייל באתר האון ליין של עיתון הארץ. לא רע להתעורר מניתוח ולדבר על פוסט שלך שמופיע בעיתון ביום כה קריטי בחיים. זה בהחלט עוזר להסיח את הדעת בבית חולים. אחרי שלושה ימי אשפוז כשיום אחד מתוכם הוא ערב שלפני ניתוח, וביומיים האחרים אמא שלי ישנה לצידי בבית החולים, השתחררתי חיונית למדי ובמצב רוח סביר. מאוחר יותר אבין שחלק ממה שתרם לדכדוך שבו הייתי שרויה במשך יותר משבוע היה הגזמה של מה שנאמר לי ע"י גורמים מסויימים בזמן האשפוז בנוגע למגבלות שילוו אותי למשך חיי עם יד ימין כתוצאה מכריתת בלוטות בבית השחי, והבנה לא ברורה של מצבי בזמן שממתינים לתוצאות הפתולוגיה.  

החזרה הביתה הייתה משונה. הבית קיבל אופי אחר בהיותו מאוכלס במבוגרים בלבד - אלי, אמא, יוסי הגדול שלי ואנוכי. את שלושת הילדים הקטנים יותר השארנו בירושלים שם טופלו במסירות אצל הדודה ליהי וסבא וסבתא בירושלים.  

במשך עשרת הימים שאחרי הניתוח המחשבות שלי נדחקו לפינה צרה במוח כשאת רוב הימים ביליתי בצפייה חסרת מעצורים בפרקים אינסופיים של ״אבודים״. סידרה עשוייה היטב שזרקה אותי למחוזות האי האבוד המסתורי. מלחמת ההישרדות רוויית המתחים הפסיכולוגים בין הדמויות, דחקה הצידה את מלחמת ההישרדות הפרטית שלי, והביאה אותי לכדי טמטום דעת מוחלט. החזרה לחיים האמיתיים והשמחים יותר קרתה ביום שבו הייתי חופשיה מנקז שהיה מחובר לגופי במשך 9 ימים ושכנראה היה גורם נוסף ומרכזי להרגשת הדכדוך המתמשך שאפפה אותי בימים שלאחר הניתוח. בתוך כך קרה דבר משמח נוסף, ראשי הקרח התמלא פלומה שחורה קצוצה שמדי יום התארכה בעשירית מילימטר נוסף. מה אתם יודעים, עוד רגע ואפרד מהפאה. 

ולבסוף חזרו גם הגוזלים שלי אל הקן. כשהתאחדנו מחדש לא הבנתי איך יכלתי להיפרד מהילדים למשך תקופה כל כך ממושכת. בימים שאחרי הבנתי שהשקט והמנוחה שקיבלתי בזמן היעדרותם היה נחוץ ומבורך. אט אט חזרתי גם אני לעצמי. אפשר להגיד שהבוהן השבורה הציקה יותר מהכאב של הניתוח. גם זה יעבור. 

ביום הנישואין ה-17 שלנו שחל בסוף שבוע שעבר, נקבע לי תור אצל הכירורג שניתח אותי. ״את עכשיו אישה בריאה״ בישר לי הרופא. ״הוצאנו מגופך את החלקים הנגועים״. אנחת רווחה יצאה ממני ומאלי לשמע דברי הרופא. מתנה כזו ליום נישואין היא בהחלט דבר נדיר ויקר. אנחנו עדין ממתינים לתוצאות הבדיקה הפתולגית שאמורה לתת מידע נוסף על המחלה שהייתה בחלקים שהוצאו מגופי, אבל אני כרגע נקייה. זה מה שחשוב. 

אחרי שבועיים של החלמה ומאבק פנימי לא פשוט של הנפש בהוויה של כל מה שעבר עלי עד כה הכולל שיפוץ של חלק בגוף, הבנתי שוב שבסופו של דבר הכל הוא ענין של פרספקטיבה - נקודת מבט בעברית. 

ניתן להביט על אדם במצבי ממגוון זוויות וכיוונים. חצי מהם עגומים ואפרוריים וחציים השני שמחים ומלאי תקווה. כמו שאתם מכירים אותי בחרתי להישאר בצד השמח. הדבר העיקרי שעזר לי להתאושש הוא ההרגשה שלמרות הטראומה שחוויתי על בשרי, אני אהיה מסוגלת לחזור לחיים רגילים. למרות השינוי הבלתי נמנע שחל בגופי ואשר אינו נראה לעין, חלו גם שינויים חיוביים וגלויים למראה, כמו צמיחה מחדש של השיער והתרעננות מיוחדת של הגוף לאחר מסכת הטיפולים הכימותרפיים. שוב הרגשתי שכל מה שאני צריכה זה חזרה מהירה לפעילות שגרתית ולהנאות הפשוטות והקטנות של חיי. את זה אעשה בהדרגה, ובמקביל אתכונן לשלב הבא של ההקרנות הצפוי להיות מעט מתיש ויחד עם זאת להוות את פרק הסיום של המאבק במחלה.