בוקר אחד לפני כשבועיים, היה יוצא דופן בשגרת יומי. בבוקר זה מורן היקרה הסיעה אותי לבית החולים היות ואלי נסע לפגישה והזדקק לרכב. בסיום הטיפול עשיתי דרכי לעבר תחנת האוטובוס, מרחק כמה מאות מטרים מבית החולים. לא יודעת כמה מכם חולקים את החוויה העצומה שניתן להפיק ממוזיקה, ואת האופן שבו היא מסוגלת להשפיע ולחדור למעמקי הנשמה. כל אחד והמוזיקה הנכונה שלו, כל אחד והטעם האישי שלו.
כך קרה שבאותו בוקר מצאתי עצמי מתהלכת עם המוזיקה המדהימה שלי באזנים, במן תחושה עילאית כזו כאילו שאני יכולה לכבוש את העולם. בעודי הולכת, מתענגת על אוויר הבוקר הנעים ומשתדלת להימלט מקרני השמש השוטפות את הרחוב, הכתה בי העובדה שאני נמצאת בכיוון הפוך בודדה מול זרם של אנשים שמגיע לקראתי כדי להתחיל מן הסתם את את יום העבודה שלו במשרדים המגוונים הפזורים בסביבת רמת החייל. וכך גם קרה שבהשפעת המוזיקה התמלאתי תחושת שלווה ורוגע פנימי שהובילו להרהורים משונים אודות מצבי הנוכחי והעתיד הקרוב לבוא ומה יהיו מעשי בו.
כבר הגעתי לתחנת האוטובוס והמשכתי לעבר גבעה מוצלת על מנת להמתין שם כשלפתע ראיתי אותה.
בחורה מוכרת לי ממחלקת ההקרנות. עומדת מאחורי התחנה גם כן מחפשת מחסה מהשמש. ובהשפעת ההרגשה המשונה של הבוקר הזה בלי לחשוב יותר מדי גמלה בי ההחלטה לגשת אליה ולשאול לשלומה. כשפניתי אליה והצגתי עצמי, הופתעתי לגלות את תשובתה באנגלית עם מבטא רוסי, אומרת לי שאינה דוברת עברית. המשכנו את השיחה באנגלית והתברר שאנחנו ממתינות לאותו קו 142 שסיפרה כי חיכתה לו כבר חצי שעה... התחלנו להתוודע אחת לשניה, ואז הגיע האוטובוס. התיישבנו באותו ספסל וכששאלתי אותה היכן היא צריכה לרדת הסתבר שפנינו מועדות לאותו איזור ואנו יורדות באותה התחנה של מרכז תל אביב...
הכירו נא את יוליה, בחורה מדהימה שהגיעה ממוסקבה שברוסיה לקבל בישראל את הטיפול במחלת סרטן השד. את תקופת הכימותרפיה עשתה לסירוגין בתל השומר ובמוסקבה בטיסות הלוך ושוב, את הניתוח עברה באסותא, וכעת נמצאת בשלב ההקרנות במכון בו אני מטופלת גם כן בבית החולים אסותא.
יוליה הגיעה לבלות את חמשת השבועות של טיפולי ההקרנות עם בנה בן החמש ואביה. הם אינם יהודים, ואין להם בישראל אף מכר. בזמן שהיא מגיעה מדי בוקר להקרנות, בנה ואביה מבלים בחוף הים. עם חזרתה מהטיפול, היא ממשיכה לעסוק בעבודתה מדירה שכורה קטנה במרכז תל אביב ועושה זאת דרך הסקייפ והאינטרנט בגיבוי מעסיקיה הנדיבים והתומכים. וכך קוראים יקרים שלי, נקרתה בדרכי אחות מהניכר. אל סיפור חייה המיוחד והמרגש המשכתי להתווודע בכל יום מעט יותר, כשהצעתי לה להתלוות אלי ברכב לטיפולים, שהתרחשו באותו בית החולים, באותו חדר הקרנות, על אותה מיטה ובתור עוקב - היא קודם ואני אחריה.
בשבוע שעבר כשהגעתי במקרה מוקדם לפגישה עם הפסיכולוגית שלי, פקדתי את המספרה הקטנה בתל השומר. האמינו או לא, כבר הזדקקתי לתספורת! זה הכה בי לפתע כשבחנתי במראה כפולה כיצד נראה עורפי עם השיער מאחור. מאוד לא מסודר ולא יפה. באותה מספרה ששקלתי לפני חצי שנה לגלח את השיער הנושר, קיבלתי הפעם סידור נאה מאוד של השיער החדש והרענן שלי עלידי צוות מקסים שעושה מלאכת קודש במספרה בהתנדבות מלאה ללא תשלום. בזמן שחיכיתי, אישה נאה המתינה בסמוך אלי, שהספר יסיים את הטיפול בפאה שלה שעמדה על מתקן מיוחד. שערה האמיתי הגלוי היה לא פחות קצר משלי. משסיים הספר להרכיב את הפאה בחזרה על ראשה, לא היססתי לרגע ואמרתי לה - את נראית מקסים גם ללא הפאה. את בהחלט יכולה לשקול להיפרד ממנה. מייד הצטרפו ותמכו בדברי הספר ושאר הסובבים.
שבוע אחד נותר לסוף ההקרנות. בעוד פרק זמן קצר אוכל לשים את החוויה הזו מאחורי, אלא שחלק ממני מסרב לעזוב. ואני מתחילה להבין שאותו חלק לא יעזוב לעולם. זה החלק שבי שמבקש לוודא שחברותי לעת צרה מגיעות לקו הסיום חזקות ואיתנות. זה החלק שבי שרוצה להיות כאן לצידן של נשים שנדרשות להסתכל באומץ לקראת תהליך לא פשוט של טיפולים ומהלכים בגופן, ולעזור להן לגייס את הכוח להאמין שהן יהיו בסדר גם אחרי.
בחודש המודעות הזה ובחודשים הפחות ורודים, הן תמיד ישארו הגיבורות האמיתיות של המחלה הארורה הזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה