14.7.13
אתחיל בעידכונים. הבוקר, ביצעתי בדיקת אקו לב. לאחר המתנה של מספר דקות, קיבלתי אישור מהרופאה שהבדיקה תקינה. הלב שלי עמד יפה בטיפול הכימותרפי. תודה לאל.
יום למחרת בדיקת ה-MRI שביצעתי בשבוע שעבר, על הבוקר כבר התקבלו תוצאות. מסתמן צמצום משמעותי בגושים הסרטניים. הרופאים מרוצים. באותו יום נסעתי להתראות עם אחותי לעת צרה. בחורה מתוקה שפגשתי במקרה לפני למעלה מארבעה חודשים בביקורי הראשון בחנות הפאות, בבואי להצטייד בפאה לקראת התהליך שאני עתידה לעבור. אז, היה זה מפגש קצרצר. בקושי דיברנו, בעיקר שמעתי ממנה מסר מרגיע שהתהליך בסופו של דבר לא כל כך נורא, שהוא עובר לפני שמרגישים בו. מוכרחה להגיד לכם שמפגש כזה הוא מתנה. לכל אורך תקופת הטיפולים שמרנו על קשר בעיקר כתוב. זכיתי להכיר אישה מקסימה שהייתה בסוף תהליך שאני רק התחלתי וששימשה לי מקור למידע חשוב בכל פעם שדברים לא היו מובנים לי לגמרי, כמו תופעות לוואי פתאומיות ותחושות אישיות.
לאחר ארבעה חודשים, היה זה כיף לפגוש אותה ולראות ששערה כבר צמח מספיק כדי שלא תזדקק יותר לפאה. היה זה כיף לשמוע שהיא מצאה עבודה חדשה, ולהיווכח שהמחלה הפתאומית שקטעה את רצף השיגרה הרגילה, מגיעה לסיום טוב ושיש המשכיות לחיים כמעט זהים ללפני המחלה. מדוע כמעט? מפני שהמחלה תמיד תהיה קיימת ברקע ותמיד יהיה צורך במעקב. כמו שאמרתי כבר קודם אין וודאות לכאן או לכאן. אבל כמו שאמרתי גם אז, חוסר הוודאות הוא נחלת הכלל - גם של החולים וגם של הבריאים. מסקנה? חיו את חייכם בשמחה ובאושר מדי יום ככל שביכולתכם.
וכעת להנאות הקטנות גדולות שלי.
לפני כחודש, קנה לי אלי אופנים חשמליות. הדבר התאפשר כשהוא ויתר על אופני ההרים החשמליות שלו שלא היו בשימוש למעט במשך חודש, ושהחלטנו למכור (מאחורי האופנים הנ"ל יש סיפור שלם, אך זה כמו שאומרים שייך לסיפור אחר : -)
כך זכיתי לפתע בכלי תחבורה חביב ביותר, כזה שלוקח אותי ממקום למקום, תמיד על המדרכות ואם אפשר אז במסלולי האופנים, כל זאת במאמץ מינימלי של דיווש קליל כשהרבה פעמים דוד הקטן יושב מאחורי.
כל שנות ילדותי ונערותי רכבתי על אפנים, אבל אין להשוות את הרכיבה ההיא לזו הנוכחית נטולת המאמץ, אשר מאפשרת ניידות מבלי לנטוף זיעה במזג האוויר הלח והחם של מישור החוף.
אמנם ענין הפאה על הראש לא הכי נעים כי יחד איתה אי אפשר שלא להזיע. בנוסף בשעות היום כהגנה מפני השמש, אני נוסעת עם כובע של קש שאמא שלי תפרה לו שני סרטי בד כך שניתן יהיה לקשור בכדי שלא יתעופף לו. סטייל מליסה גילברט מבית קטן בערבה. גם בשעות הערב אני מקפידה על כובע, לביטחון העצמי שלי, שהפאה לא תתעופף לה. אבל כל זה נסבל. חוץ מזה שכמו שאלי אמר - עוד רגע יתחיל לצמוח לך השיער מחדש. והוא צודק. וזה לא יאומן שהזמן חלף וחלק משמעותי מהדרך נמצא מאחורי.
הרכיבה על אופנים ברחבי תל אביב מקנה לי הרגשה של חופש וקלילות. הגוף שלי עדין חלש, האנרגיה נגמרת בחצי היום ולמרות ההפסקה של שנת הצהרים, היא נגמרת די מהר שוב בערב. יחד עם זאת, עם האופנים אני נעה בחופשיות באוויר הפתוח ועדין מרגישה שאני מפעילה את גופי. זה נותן תחושה של נורמליות, וזה עושה לי טוב. הכי נחמד לי כשאני מצטרפת מדי פעם לסיבוב היומי של אלי שעושה זאת באופנים רגילות בניגוד אלי. בדרך כלל אנו יוצאים בערב ואלי קורא לזה - "ים-נהר-עיר" מפני שהסיבוב מתחיל לאורך הים עד נמל תל אביב, ממשיך לאורך הירקון עד שיוצאים לרחוב אבן גבירול לעיר. כל זאת לרוב במסלול שמיועד לאפנים.
בפעם הראשונה שעשינו זאת נסענו עד לאיזור של רידינג וחלפנו על הטיילת לאורך הים בקטע שמשקיף על מסלול הנחיתה בשדה דוב. אחר כך חזרנו ונסענו לאורך הירקון. הרגשתי כאילו אני בעיר אירופאית. הכל היה כל כך יפה ומואר בלילה, הקטע של הים הפתוח, ההשתקפות של האורות על הירקון, ההשתלבות של כל זה עם היציאה לתוך הכרך הגדול ולעיר הסואנת. לא לחינם נחשבת תל אביב לאחת הערים המיוחדות בעולם.
הנאה אחת הביאה להנאה קטנה נוספת. היות ובערב לא רציתי להסתובב על הראש עם כובע של קש, החלפתי אותו בכובע קסקט שחור ומנוקד. לצורך כך גיליתי דרך חדשה לסדר את השיער של הפאה שחבשתי עד כה עם תסרוקת קבועה ודי משעממת. כעת אני יכולה לגוון בין שתי תסרוקות.
במהלך הבקרים האלה בהם הילדים נמצאים עדין בקייטנות, יוסי הגדול שלי חופשי מכל עיסוק. הוא בעיקר מבלה הרבה עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה וישן עד מאוחר מדי יום. יחי החופש הגדול. אני החלטתי לנצל את ההזדמנות ולגרור אותו בכמה בקרים למספר שעות איכות במחיצתי. יוסי הוא אמן צעיר ותלמיד מצטיין בבית ספר לאומנויות. היתה זו חוויה לקבל ממנו הסברים על ציירים ועבודות במוזאון תל אביב ובתערוכות אחרות בהן ביקרנו.
הימים חולפים להם בהרגשה שמיציתי אותם עד תום. לעיתים הם מסתיימים מהר מדי והייתי רוצה לעשות עוד משהו לפני שאכנע לגוף המבקש לנוח. תכף תתחיל הספירה לאחור לקראת הניתוח. לא אכחיש, אני משתדלת כמה שפחות
לחשוב על העניין.
