9/6/13
קוראים וקוראות יקרים שלי, שותפי למסע, היום עברתי טיפול 7. שבעי מתוך 8 טיפולים.
בראיה לאחור הזמן פשוט טס. אני זוכרת אמנם היטב את השבועות בהם הזמן נדמה כמזדחל. ידוע לי כי אני נושאת בגופי מחלה נוראית, שכל מי ששומע עליה מייד מזדעזע ומתמלא צער עבורי, ועלי להתנצל מראש על הדברים הבאים שאגיד:
סליחה שאני לא עושה מהסרטן סיפור גדול. סליחה שאני לא מרגישה צורך להצטרף לקבוצות תמיכה או לפורומים באינטרנט. סליחה שאני חושבת על המחלה כעל בעיה חולפת ברת טיפול, גם אם מדובר בתכנית הבראה ארוכת טווח. לא מתעסקת בזה, זורמת עם התהליך ורק מייחלת שיחלוף ויגמר.
אני לא רואה דרך אחרת להתמודד ולא מדחיקה דבר. בתוך תוכי ידוע לי שאף חולה סרטן אינו בטוח במאת האחוזים שיצא מזה לתמיד. אין תעודת אחריות ואין וודאות למרפא מוחלט. מצד שני, למי יש וודאות ולמה? מי יידע להגיד מה יקרה לו בעוד חודש שנה או שנתיים?
אני חיה לי מיום ליום כדברי השיר המפורסם ההוא, אבל לא מדוכאת ולא חרדה. אולי כל זה בזכות החיים הטובים שהיו לי תמיד. אולי בזכות האוהבים והאהובים שזכיתי להיות מוקפת בהם ושעבורם אמשיך לחיות כל עוד תישאר לי מתנת החיים.
אין לי ספק שאתם קוראים יקרים שלי הייתם קבוצת התמיכה האידאלית עבורי ושבלעדיכם הייתי הרבה פחות חזקה. יש לכם חלק גדול וזכות גדולה בכל תהליך החלמתי.
השבועים החולפים היו נפלאים במרבית הימים. היו עוד מספר ימים שבהם תופעת האלרגיה המשיכה להציק. בהתייעצות עם רופא עור חביב ביותר הצלחתי להתגבר על הענין בעזרת מינון נכון של תרופות. את שאר הימים העברתי יחד עם אמא בטיולים ברחבי תל אביב ועם ילדי המתוקים בערבים החמימים של הקיץ במתחם הבימה או בגינה בקרבת הבית. זה הרגיש כה נפלא להרגיש טוב. להרגיש בריאה. גם את מכון הכושר חזרתי לפקוד.
לפני מספר ימים נפגשתי עם הכירורג לקראת השלב הבא הלו הוא - שלב אנג׳לינה ג׳ולי. כמה נוח שיש עכשיו מושג שהרבה יותר נחמד להשתמש בו מאשר לתאר את הדבר עצמו. למי שאינו בקי בעניינים, מדובר בשחקנית הקולנוע המפורסמת שהחליטה באומץ רב להקדים תרופה למכה והיות וסיכוייה לחלות בסרטן השד היו שמונים אחוז ומעלה, עברה ניתוח כריתת שדיה בלי שהייתה חולה. לאחר השיחזור היא עדין נשארה מפרסמת ויפה. במקרה שלי, אדגיש ואומר כי מדובר בחצי אנג׳לינה והיות ואני עתידה לעבור ניתוח כריתה רק בצד אחד.
ההליך צפוי לקרות בסוף חודש יולי בשבוע שבו ימלאו לי 46. אתייחס לזה כאל מתנת יומולדת שבה יוסר בע״ה הסרטן מגופי.
הבוקר מתחיל נחמד עם מורן ששוב מתלווה אלי לטיפול. אנחנו לוקחים את דוד הקטן לגן ברכב - הוא מאוד אוהב זאת. לאחר מכן מורן ואני מיישמות הלכה למעשה רעיון מוצלח שהיה לי בלילה, ועוברות להצטייד בקפה כריכים ומטעמים בסניף הסמוך של בוטיק סנטרל ברחוב שנקין.
קבלה במחלקה, ספירת דם והליכה לאגף הטיפולים בנסיון להתמקם.
בכניסתנו לאגף, לפי ההיסטריה שבה נתונות צמד האחיות שאנו רואות, יש לי כבר הרגשה שמשהו לא בסדר. לאחר דקות מספר של יחס ענייני במיוחד אני מבינה מאחת האחיות שאיריס שלי נעדרת היום. ליבי נופל בקרבי. אני מרגישה כיצד אני הופכת לעוד תיק בערמת התיקים שמונחים על השולחן, עד שיאסף בידי האחות המתגברת שתטפל בי היום במקום איריס. חלילה לי מלפגוע או להעליב את הנשים שעושות כאן עבודה נהדרת, אבל אין כמו איריס שלי.
החיבור המגושם שיבוצע לי היום לאינפוזיה, במקום שונה לחלוטין מבדרך כלל, יחד עם תחושת אי הנוחות, יעשו את ההבדל. הקשר המיוחד שנרקם ביני לבין איריס דרך מבטי העיניים בלבד, ללא צורך במילים יחסר לי היום מאוד. אני מתנחמת בכך שאם כבר נגזר עלי שלא לראות היום את איריס, עדיף שזה יקרה בטיפול הלפני אחרון מאשר מבטיפול האחרון.
האחות המחליפה פועלת במוד של יעילות. כל רגע מבררת אצל האחות הראשית ושואלת - קדימה, מי עכשיו? את מי לחבר עכשיו?
בנתיים, מורן מוצאת לי עמדה פנויה מרוחקת ושקטה ואנו ממתינות שם לתורי, מקוות שהאחות היעילה תמשיך לעשות את עבודתה המתאפיינת בשאיפה להספק גבוה. מקץ רבע שעה מזנקת מורן למשמע השם שלי ברחבי המחלקה. היא חוזרת עם האחות המחליפה כשברקע נשמע בקול רם ומבודח קולה של האחות הראשית - ״אם זו לא אריאלה ממפעל הפיס, אל תטפלי בה...״
ובכן, אריאלה ממפעל הפיס אני לא. ואני לא מאחלת לאותה אראלה (ששמה משובש כל הזמן לאריאלה) להגע חלילה לשום מחלקה אונקולוגית. מצד שני, אני בהחלט מאחלת שכל האחיות יזכו לקבל ממנה טלפון משמח, מגיע להן באמת.
האחות מושיטה לי חצי כדור קטן סגול ומספרת שזה מחליף את הקודם ושאני עשויה להיות עוד יותר ישנונית לאחר שאטול אותו.
היא מחברת אותי באופן מכאיב לאינפוזיה ללא כל הודעה מוקדמת, לא בקפל הזרוע אלא בוריד בולט על הזרוע החשופה. גם החוטים עצמם מסודרים בקיפולים מורכבים ומסובכים ויוצרים על זרועי גבעה מפוארת להפליא של צינורות מסתעפים. מילא אפשר לחיות עם זה עוד ארבע שעות...
כל אחת מהאחיות שאני מנסה לדלות מהן מידע אודות איריס שלי עונה בלאקוניות - הכל בסדר אצלה. אני מקווה שאזכה לראותה בפעם הבאה.
לפני פרידה מתחקרת אותי האחות דרך שאלון שמופיע על המחשב על מהלך השבועים: היו בחילות? לא.
הייתה תשישות? מועטה. הייתה פריחה? קלה. וכך הלאה בזריזות וכשהיא מסיימת היא עוברת לחולה הבא.
גם היום יש משימות שצריכה לעשות מורן ואני משחררת אותה לאחר שחוברתי לאינפוזיה ותשישות כבדה מתחילה לעטוף אותי.
מוסיקה באזניים טלפנים בין לבין בקשר לתאום מסמכים רפואיים הקשורים לפגישות עם רופאים לקראת הניתוח, מעבירים את הזמן.
הכדור הזה באמת יותר מיישן. בסוף האינפוזיה, אני מרגישה שאני נרדמת בעמידה. אנחנו מגיעות הביתה ואחרי שאני אומרת שלום ישנוני לכל הנמצאים בבית (אמא שלי, אלי והקטנים) אני פורשת לחדר וישנה עד השעה שבע ועדין מתקשה לפקוח את העיניים. לאחר מאמץ אני קמה ונוכחת שהרגשתי טובה. מורן לקחה את הקטנים אליה הביתה ובטלפון מהדרך הם מלאי חוויות. הבית השקט מתעורר לחיים ברגע שהם נכנסים הביתה. לשמחתי אוכל עכשיו לבלות איתם מעט זמן איכות אחרי שהתחזקתי משעות השינה הלא שגרתיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה