איריס

29/4/13

באותה התבנית האופיינית לטיפולים קודמים, יום למחרת הטיפול היה סביר ומלא פעילות. התעסקות מול המחשב, ביקור עם הילדים בסנטר שנת צהרים וכצפוי עכשיו 23:30 נדודי שינה... 

מחשבות עוברות לי על האחות איריס. 

הפגישה איתה אתמול הייתה מהולה בצער על האופי הקשה של עבודתה. גם בתוך הלוז של רשימת המטופלים שלה שאין בו משמעות לזמנים ואין משמעות להשלכות של ריבוי חולים על אחות אחת למה שזה עושה לאחות ולמה שזה עושה למטופל. 

איריס המהלכת כרובוט במחלקה ורואה בתסכול ובלחץ כיצד הזמן חולף ואין באפשרותה לגשת עדין למטופל הבא, מיואשת בתוכה. כשהיא מגיעה אלי מתנצלת ומתביישת להודות שאין בה כח לחזור לעמק הבכא הזה אחרי חופשה של שבוע, זה מעורר בי צער וחמלה.

הייתי עדה לשיחה שלה עם מטופלת בעמדה הסמוכה. מטופלת שמצבה ככל הנראה חמור בהרבה משלי ומנת כאבי התופת שהיא סובלת עקב המחלה או הטיפולים באמת קשה מנשוא. ברגע של חולשה פורצת המטפלת בבכי חרישי.  בתגובה איריס מתחילה מייד לספר לה בדיחה (סיפור חופשי שלי ממה שזכור לי): הגיעה נזירה להתוודות בפני הכומר על כך ששכבה עם אחד השוהים במנזר. הקשיב הכומר לווידוי והטיל עליה למצוץ במשך שבוע ארבעה פעמים ביום מיץ מלימון חצוי. 

הקשיבה הנזירה קשב רק ושאלה את הכומר - מיץ הלימון הזה ימחל לי על עונשי בפני האל? 

ענה לה הכומר - לא, אבל הוא לפחות ימחק לך את החיוך המרוח לך על  הפרצוף ... 

נראה לי שבדיחה זו העלתה חיוך על הטופלת שלצידי שאת דבריה שמעתי בבירור, אך את פניה לא יכלתי לראות מפאת וילון הבד שהפריד ביננו. 

וכשאיריס נמצאת אצלי אחרי שעתיים המתנה ומגלה לי שמול החיוך שלי היא מתביישת שעולות בה מחשבות עזיבה של המחלקה, זה מחמם לי את הלב. טוב לי שאני מהווה עבורה פנים אחרות של חולה, פנים מחייכות. למזלי אני לא סובלת כמו שכנתי החולה המסכנה. אני מתחקרת אותה על מקור הלחץ שלה והיא מסבירה לי שבימים טרופים כאלה כשיש לה עומס מטופלים היא לא יכולה לאכול ארוחות כמו שצריך, לא יכולה אפילו תסלחו לי, ללכת להשתין כמו שצריך וזה מותיר אותה סחוטה לגמרי. איך לא? והייתי רוצה להגיד לה שבתוך כל בית החולים הזה הנוכחות שלה בחדר הטיפולים היא מקור לאור עבורי. שאלי ואני מעריצים אותה על הקלילות שהיא מתנהלת וסומכים על התשובות שלה לשאלות השונות שעולות בהקשר של תופעות לוואי שונות, תוצאות ספירות הדם, המלצות, היא עושה רושם של מישהי שיודעת דבר או שניים על מה שעובר עלי. 

הייתי רוצה שהיא תדע שיש בי תחושות קשות על המערכת שלא משכילה לשפר את איכות החולים והאחיות ושלראות את המציאות הקשה הזו בשטח זה לא פשוט לי. דרך ההתמודדות שלי היא להשתדל למצוא את נקודות האור בסיפור הפרטי שלי - יום בשבועיים 8 טיפולים וזה יעבור. אילו נקודות אור יכולה למצוא איריס האחות הנאמנה המגיעה יום ביומו לעמק הבכא? ומי יקשיב לי בכלל ועל מי אעשה רושם כשאמליץ לעשות משהו בנדון?

והאם זה בכלל עומד על הפרק ויש תקציבים ועניין לשינוי? 

תודה לאל שיש אנשים כמו איריס בעולם. הן ללא ספק מקור להשראה וכח לרבים. מאחלת לך איריס המון כוחות ותעצומות נפש. אין לך מושג עד כמה את תורמת. מאחלת לך לקבל את גמולך האמיתי ממי שיודע לגמול בלי שיודעים עליו.