26/5/13
אנשים רבים בעולם מאמינים שיש להם רעיונות מדהימים וחולמים כמה היה נפלא אילו יכלו להגשימם. התמזל מזלי ואישי היקר אלי, הוא אדם בעל רעיונות מדהימים שיודע גם איך לגייס אנשים להשקיע כסף וגם להוציאם לפועל.
זוכרים את הפרזנטציה מטיפול 2?
השבוע קיבל אלי השקעה צנועה שנועדה להזניק את הרעיון שלו, לעשות ממנו מוצר ולהפוך אותו לשרות ממשי. בתוך כל הבלגן הזה של מחלה וטיפולים מישהו צריך גם לעבוד ולאלי שוב נקבעו פגישות ביום טיפול. קבלו אם כן את המלווה שלי להיום - המלאכית שלי מורן שאיני יכולה לראות עצמי צולחת את החודשים האחרונים בלעדיה. מורן שהיא בעצם חברה לשעבר של אלי שהפכה להיות חברתי היקרה מאז שהכרתי את אלי והדודה הכי מיוחדת של הילדים שלי. אני חושבת שהרבה דברים מדהימים קרו לי בחיים, ההכרות והיחסים הנפלאים עם מורן הם אחד מהם. בימים הקשים שלי היא מגיעה כמעט כל ערב ומאפשרת לי לסור לחדרי ולשכוח מהילדים, מטלות הלימודים, המקלחות שלהם, ארגון הבית והמטבח.
במקביל יש לי את ליהי גיסתי היקרה שפתחה מרכז שליטה בירושלים והפכה להיות העוזרת האישית שלי בנבכי הבירוקרטיה ומזכירתי האישית לענייני תורים, התחייבויות, בדיקות ותרופות. היא אף גייסה למערכה את כישורי המשא ומתן של אייל בעלה וגיסי המוכשר שעזר והקל רבות בעניני חידוש חוזי דירות למינהים... בסיפור המתיש הזה של טיפולים ועליות ומורדות במצב הפיסי ובין לבין טיפול בארבעה ילדים, עזרה מסוג זה היא בעלת ערך עצום. מה אגיד לכם, כשנגזר על אדם לחלות כך לפתע באמצע חיו, הוא עדין עשוי לחוש עצמו בר מזל כשהוא מגלה סביבו תמיכה ועזרה מאנשים מופלאים.
רצה הגורל וחזרתי להתגורר בתל אביב באותה סביבה בה גרתי לפני כמעט 25 שנה. אם אני סוקרת את חיי לאחור, אפשר להגיד שהיו לי בהחלט חיים מעניינים ומגוונים. פרק הזמן הזה של 10 שנים בתל אביב הוא כשלעצמו נדמה כמו תקופת חיים שלמה כשברקע לימודים, עבודה, הכרות עם אנשים ונסיון ארוך ומתמשך לפגוש סוף סוף את האחד והיחיד... כשכל הזמן הזה בעצם חיינו בערים מקבילות.
ההכרות שלי עם אלי למי מביניכם שמכיר את הסיפור, היא נס קוסמי בפני עצמו. כשאני חושבת על כך, יוצא לי לא פעם לחלוף בדיוק על פני המקום בו ארעה פגישתנו הוירטואלית הראשונה לפני 18 שנה בקניון דיזנגוף סנטר בתל אביב, אבל לא זה המקום להרחיב בנושא. מצד אחד מדהים איך הזמן חולף ומצד שני מדהים לגלות כמה דברים אפשר להספיק לעשות במשך החיים. אני מוצאת עצמי פוסעת שוב ברחובות תל אביב באותם מקומות בהם חייתי בימי רווקותי, הפעם עם ילדי המתוקים. זה מאוד משעשע בעיני. תמיד אהבתי את העיר הזו. ואלי שלי החזיר אותי ללב ליבה של העיר הסואנת והמיוחדת הזו, אם כבר באים לגור בתל אביב אז מוטב לגור בתל אביב העיר. כמה נבון מצידו.
המאפיין המרכזי של הטיפול מהסוג החדש הוא עייפות מתמדת. זה מה שקרה לאורך יותר מעשרה ימים. כל יום התעוררתי ובחנתי את ההרגשה. במשך שישה ימים היה גם זכר מעומעם לסחרחורת או מוד הריחוף כפי שכיניתי אותו בטיפולים הקודמים. לאחר מכן נותרה רק העייפות המתמדת. הסוללה שלי התרוקנה במהירות ושנת הצהרים הייתה המטען. ביום רביעי שבוע וחצי מתחילת הטיפול התחלתי להרגיש סביר. ביום חמישי בצהרים נפגשתי אפילו עם חברים יקרים מתקופת הצבא בתל אביב שהתמזל מזלי לגלות מחדש רק לפני מספר שנים במקרה גמור, ומאז שמרנו על קשר. ובאותו יום חמישי הנחמד, חלה התפנית.
התעוררתי משנת הצהרים כולי נפוחה בפנים אדומה בכל מני מקומות בגוף ומתגרדת כאילו יש לי תגובה אלרגית חמורה (הכי היה מעצבן בכפות הידיים ובכפות הרגלים). מבירורים מול הרופאים עלה כי הטיפול עשוי לגרום לתגובה אלרגית אבל סביר שזה יקרה בימים הראשונים שלאחריו ולא לאחר שבועיים. יהיה אשר יהיה הגורם העלום לאותה אלרגיה, לא כך ציפיתי לבלות את הימים האחרונים לפני טיפול 6. בשני הלילות האחרונים, חוויתי שוב התקף אלרגי באמצע הלילה. גירוד איום בעיקר בכפות הרגלים וגם בשאר הגוף. לצורך העניין דמיינו לעצמכם מתקפת עקיצות יתושים בו זמנית בכל הגוף. אם יש משהו שעשוי להוציא אותי מהלך האופטימיות שלי, זה הגירוד האיום והנורא הזה. הקדמתי ליטול את הכדור היומי וזה עבד והרגיע.
שמונה בבוקר יוצאים לטיפול. מלווים ברכב את דוד לגן הילדים ואת יוסי וחבר שלו לגני יהושוע לפעילות שדה. תשע וחצי - מגיעים לבית החולים עם הנהגת החברהמנית שלנו מורן.
רק אחרי חמישה טיפולים אני מגיעה לתובנה שבבית החולים צריך לעבוד על עקרון ההקבלה. כלומר הכי יעיל לבצע מספר משימות בו זמנית. וכך אני לוקחת מספר לקבלה במחלקה האונקולוגית, ובמקביל מספר לספירת הדם. בהמשך יתברר לי שהיה רצוי לקחת גם מספר לרופא התורן, דבר שהיה מזכה אותי בתור הרבה יותר אטרקטיבי ממספר 12 כשההמתנה לרופא התורן אורכת שעות, והמטופל שזה הרגע נכנס הינו מספר 3. אך אל דאגה גם זה יסתדר, ויתברר בסופו של דבר שיהיה זה אחד הטיפולים המהירים ועם הכי פחות עיכובים.
ברשותכם נחזור נא לעמדת הקבלה כשמספר 149 על הצג ומספר 161 על הפתקית שלקחתי. בסך הכל 15 מטופלים לפני, מה אני עושה סיפור?
התור לספירת הדם לעומת זאת עומד על מספר 517 על הצג ו-522 על הפתקית הקטנה שלי. עכשיו מתחיל מרתון המקבילית בשאיפה שתור אחד לא יתקדם מהר יותר מהשני שכן לא ניתן לבצע ספירה מבלי שעוברים בקבלה.
ובמקביל הרחק ממני - מורן היקרה שלנו מגלה שהמידע על הצג ״חניון אגף הסרטן 64 מקומות״ אינו מדוייק בלשון המעטה כי בפועל חניון אגף הסרטן ״מלא״. היא מגלה זאת על בשרה לאחר שכבר נכנסה לחניון ומוצאת עצמה בתור ארוך של מכוניות שרוצות לצאת ובתוכו נהגים רבים מאוכזבים שהוטעו אף הם על ידי השלט הכוזב. אצלי דברים מתקדמים. הקבלה מאחורי וגם ספירת הדם, בעוד משחק המשימות המקבילות צולח לו, מורן מגיעה בטיימינג מושלם.
פגישה עם איריס במחלקה האונקולוגית שלמרבה ההפתעה, רגוע בה הפעם. איריס יושבת נינוחה מול המחשב וכשרואה אותי, שומעת את קורות האלרגיה שלי. בין לבין כשאני שואלת אותה אם קראה את שתי הטעימות ששלחתי לה - טיפול 1 ו-2, היא עונה בהתרגשות שכן, ושהתקשתה להגיב, שעברו בה מחשבות להתנצל (על איך שהמערכת נראית) אבל שלבסוף הבינה שבעצם היא לא צריכה להתנצל (היא לא אחראית על המערכת) ואני אומרת לה שבטח שלא ושהיא צריכה לדעת שכתבתי בפוסט מיוחד שמוקדש רק לה ושעוד לא קיבלה וקראה - המתאר אותה איריס כנקודת האור שלי בתוך המערכת.
בשל עניין האלרגיה, מסבירה איריס שעד שלא יהיו תוצאות ספירת דם ועד שרופא לא יתן את דעתו, לא נוכל להתחיל בטיפול. אנו חוזרות לעמדת הקבלה לקחת תור לרופא התורן ומקבלות פתקית קטנה כתובה ידנית עם המספר הלא אטרקטיבי 12. אצל הרופא התורן מטופל מספר חמש נכנס. בינתים חולפת שעה ורבע. תוצאות הספירה מגיעות. הכל תקין. לא ניכרים סימני רגישות לאלרגיה לפי התשובות. איריס אומרת שנתחיל בטיפול והרופא יגש אלי בתורי. נהדר. גם איריס מאמצת את רעיון המשימות המקבילות. כשהיא מחברת אותי לאינפוזיה אנו מדברות על כך שטיפול הטקסול הוא לא פיקניק, אבל שעוד שני טיפולים וגמרנו. ואז מספרת לי איריס שיש מטופלים עם תופעות לוואי קשות שאין ברירה ואצלם הטיפול נמשך שנה שלמה (!) במינון נמוך, פעם בשבוע! היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
עד שיגיע התור שלי לרופא מורן לוקחת סיכון ויוצאת למשימה נוספת במקביל - הזנת כל תוצאות הבדיקות שנמצאות על דיסקים למחשב בית החולים. בעודה נעדרת, מגיעה אלי רופאה חמודה שמתחקרת אותי על תופעות האלרגיה שחוויתי בימים האחרונים ומציעה תרופה נוספת שניתן לקחת יחד עם התרופה שכבר קיבלתי. ממליצה ליטול אותה בלילה כי היא מרדימה. מורן חוזרת ולא מאמינה למשמע אזניה כשאני מבשרת לה שהיא יכולה לזרוק את פתקית מספר 12 לפח, כי כבר ביקרה אותי רופאה. מסתבר שאיריס האחות היקרה שלי דאגה לשלוח לי רופאה. את הזמן הנותר המראה שעה וחצי בצג המחשב של האינפוזיה אני מעבירה בנמנום לצלילי מוסיקה. מורן מדלגת בין התעסקות בטאבלט שלה לבין קריאה בספר.
בסופו של דבר מתגלה זה הטיפול הקצר ביותר יחסית לזמן נטו שהעברנו בבית החולים. בשעה שלוש ועשרה אנו יוצאות מבית החולים. בבית ממתינה אמא יקרה שלי שהגיעה במהלך הבוקר מנהריה.
ולסיום יש לי חדשות מרעישות - הפרסום עובד. בכל אופן הוא עובד על חולה שבזה הרגע עבר טיפול כימותרפי ועיניו נתקלות בשלט חוצות עצום בדרך המהירה מחוץ לבית החולים, השלט מציג שני טעמי ארטיקים חדשים ומפתים. מי שנאלצת לשאת בתוצאות זו מורן שמקבלת ממני בקשת תיזוז נוסף - להשיג את התרופות עם המרשם שקיבלתי ולמצוא לי את שני הטעמים המבטיחים של הגלידות שהופיעו על שלט החוצות. אני הולכת לישון. כשאתעורר ימתינו לי שני הארטיקים במקרר, והתרופה שהביאה מורן. היא תבלה עוד שעות רבות עם הילדים, תיקח אותם לגינה ותאפשר לי מרחב שקט של כמה שעות טובות בבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה