28/4/13
שנת 1998: הבוקר בשמונה נולד בני הבכור. לנצח אזכור את הנסיעה החפוזה ערב קודם לבי״ח הדסה עין כרם כשבדרך מנצנצות עשרות מדורות.
שנתיים לפני כן כשאך הכרתי את אלי, הוא העמיד תנאי - לבן שיוולד לנו נצטרך לקרוא יוסי על שם אבא שלו, ואוי לו אם יפר מסורת דורות זו, אבא יכעס. יוסי בני הבכור שקראנו לו בשמחה רבה על שם סבא יוסי הנפלא והיחיד במינו, בן 15 היום. דוקא יהיה נחמד שימשיך את המסורת ויוריש לבנו את שם אביו. מאחלת לו שימצא כלה חכמה, שתשתף פעולה.
היום להבדיל, נסיעה לבית חולים תל השומר. טיפול 4. האחרון בסדרת הטיפולים הקשים. הפעם האחרונה לא הייתה נעימה. זמן ההתאוששות היה ארוך. בתוך השבוע הקשה הזה, היה גם מבצע שהסתיים בהצלחה. בחירוק שיניים למדתי ככל יכלתי לבחינת ההסמכה של תכנת פריוריטי ועברתי אותה. הייתה זו הקלה גדולה עבורי שהצלחתי לסיים דבר שחששתי שיקטע בשל המחלה.
המתנה לתוצאות ספירת דם. הלובי משופע באנשים, חולים ומשפחותיהם. הייתי כאן גם בשבוע שעבר כשלראשונה בחיי נפגשתי עם פסיכולוגית. החלטתי לנצל את השרות שניתן לי בחינם. מצאתי עצמי יושבת ומספרת את סיפור התגלות המחלה בפעם המי יודע כמה. הפעם לאישה חביבה ונעימה שמעולם לא פגשתי קודם. קבענו פגישה נוספת לעוד שבועיים. אחרי שסיפרתי כל כך הרבה וגם התוודתי שאני לא חושבת כלל על המחלה ובימים שאני מרגישה טוב הכל בסדר, לא יודעת מה נותר לדבר עליו...
מחלקה אונקולוגית. אני מאתרת את איריס באחת העמדות והקלה גדולה ממלאת אותי. אני אומרת לה שלום, מוסרת את התיק הרפואי שלי ומתמקמת עם אלי בעמדה פנויה. רגוע היום אבל חלפה לה חצי שעה ואיריס טרם הגיעה אלי. בנתים החדשות מהבית לא מרנינות. דוד לא כל כך הרגיש טוב והקיא פעמיים אחרי שאבי החליט לצ׳פר אותו במנת חלב נוספת בשתיים עשרה בצהרים. מזל שאמא שלי הגיעה בזמן לטפל בעניינים. הערב מדליקים מדורות והתכנית היא שאלי יקח את דוד ומיכאל לכיכר המדינה למדורה הכיתתית. אנו מקווים שדוד יתאושש.
לאחר כמעט שעה וחצי אני ניגשת לאיריס עם מבט שואל עייף מתי תורי... איריס מביטה בי ביאוש מהול בצער ואומרת שבגלל שיש לה משמרת ערב הוסיפו לה חולים נוספים. מבטיחה לי שעוד חולה אחת והיא איתי. כעבור זמן מה אני ניגשת אליה שוב ושואלת אם כבר אפשר לשתות את הכדור שאותו עלי ליטול לפני כל טיפול והיא אומרת לפתע - אנחנו מתחילים היום את הטקסול לא? (זה הסוג השני בקבוצת הטיפולים) אני עונה שלא, היום זה טיפול 4 האחרון בסדרת הטיפולים הרעים, ואז איריס נרגעת ואומרת, תודה לאל חשבתי שאנחנו עומדות לעזוב את המחלקה בשמונה היום (הטקסול הינו טיפול ממושך של שלוש שעות). לאחר חצי שעה היא חוזרת אלי עם הנוזלים המתאימים יושבת ונאנחת. אני אומרת לה כמה חסרה לי שבוע שעבר. היא מספרת לי שהיה לה חופש כל כך טוב אבל נגמר והיא תכף קורסת בעמק הבכא הזה ואפילו שוקלת לעזוב אבל איך שהיא רואה את החיוך שלי היא מתביישת שעוברת לה מחשבה כזו ושהיא מעזה להתלונן...אני מספרת לה שהוקל לי לראות אותה במחלקה היום ושגם פעם שעברה המתנתי המון זמן וזה בלי שהיא הייתה כאן. אני מראה לה את ידי ומתוודה שרק לפני יומים נעלם הכתם המכוער השחור - מזכרת מהאינפוזיה האחרונה שחיברו לי לא כל כך יפה. ממשיכה לספר שעברתי שבוע לא קל, שהתאוששות היתה איטית יותר ושייחסתי זאת לרעל שנעשה עמיד לגופי. איריס מסכימה איתי ומעודדת שהנה זה הטיפול האחרון המגעיל. נותנת גם עיצה מועילה לטעם הרע בפה - אננס - קנו אננס חיתכו לקוביות הקפיאו בפריזר ובכל פעם שיש טעם רע בפה איכלו קוביה. מסתבר שלאננס מעבר להיותו טעים, יש אנזים שמשפיע על הטעם. אלי רושם לפניו להשיג לי אננס משובח בהקדם.
אני חוקרת אותה לגבי הטיפולים הבאים, האם צפוי לי פקניק? אז כנראה שסוג של פקניק כן צפוי. אורך הטיפול הוא לא פחות משלוש שעות אינפוזיה נטו, הוסיפו את זמני ההמתנה ונראה שבהחלט אפשר לפתוח שולחן או שניים... הובטח לי כי תופעות הלוואי יהיו פחות קשות ושונות. למשל חוסר תחושה בקצות הגפיים דבר שעשוי לגרום לכך שכשמחזיקים כוס ביד לא ממש מרגישים אותה, ואם ניקח לדוגמא נושא כמו הדחת כלים - פעולה זו עשויה להסתיים בלא מעט כוסות שבורות בכיור. קבענו פגישה לעוד שבועים. רואים על איריס שהיא מותשת ועייפה. שאלתי אותה למה היא לא לוקחת הפסקה או עוברת מחלקה. היא אמרה שאחת לעשר שנים היא לוקחת הפסקה של שנה לאגור כוחות. נראה שהזמן הזה מתקרב ואני צריכה לנסוע לניו זילנד לשנה... כך אמרה כשעזבה את העמדה. אין מה להשוות את הדקירה של איריס לזו של שבוע שעבר. כשהיא מנתקת את האינפוזיה שלא כאבה בכלל נשאר רק סימן קטן של דקירה. אני נפרדת ממנה לשלום ומזכירה לה שקבענו פגישה! היא מהנהנת בהסכמה.
בבית דוד המתוק מאושש לגמרי. מה שמשבש את התכנית המקורית להגיע למדורה הוא דוקא פנצ׳ר באופנים של מיכאל. אלי נאלץ לתפוס מונית בזרירזות בתקווה שיספיקו להגיע לחגיגה בזמן (אפלקציית גט-טקסי מזניקה לכתובתנו מונית ומודיעה שתגיע תוך 5 דקות, הנהג מתקשר להגיד שהוא כאן לאחר פחות מ-5 דקות, מדהים!). מדיווח מהשטח עולה כי דוד מאוד לא מחבב את כל עניין המדורות מקרוב ושהוא מוכן להביט בהן רק ממרחק רב ובטוח. ומיכאל לעומת זאת השתולל עם חבריו לכיתה בזמן הקצר הנותר לסיום החגיגה. הרגשתי הכללית סבירה. אני קצת ישנונית ומסוחררת אבל עדין מסוגלת לדבר קצת עם אמא ולשבת בכורסה הנוחה שלי בסלון. מחר יום חופש לילדים לפחות לא אצטרך לקום מוקדם.
השבוע ימלאו 5 שנים לפטירתו של אבא שלי ז״ל. יום חמישי תתקיים האזכרה, אמא תעזוב אותי הפעם מוקדם מהרגיל ביום רביעי. לצערי לא אוכל לנסוע עד נהריה להשתתף. מנסיון של הטיפולים הקודמים יום חמישי צפוי להיות אחד הימים החלשים והקשים שלי.
אם יש מישהו שאני חייבת לו את הגישה שלי לחיים שמתאפיינת באופטימיות בלתי נלאית, זהו אבא שלי. ממנו גם למדתי שמי ששכל בראשו יידע תמיד לראות שהאושר בחיים מונח לרגליו כל עוד הוא בריא, ומשכיל להנות מיופי הבריאה. אבי היקר שהיה חברי הטוב ביותר ומקור לעצות והכוונה בחיים, שנתיים לפני שנפטר התגלה בגופו סרטן הערמונית. הוא טופל בכדורים שכמעט העלימו את הסרטן מגופו וסרב לעבור ניתוח שהאמין כי הדבר יסכן את בריאותו הכוללת. את כולנו הוא הרגיע ואמר ״זה שום דבר״ זה יעבור. לבסוף לא היה זה הסרטן שהכריע אותו. הוא נפרד מהעולם במיתת נשיקה כשחי את שארית ימיו מיום ליום, ללא מחשבות לטווח רחוק, ובהקפדה על הנאה מהדברים הפשוטים והקטנים עד יומו האחרון. האמת היא שבתת המודע שלי כך אני מתייחסת למחלה שלי. זה שום דבר וזה יעבור.
הגעגועים לאבי מאוד גדולים, יחד עם זאת יש עימי נחמה גדולה והרגשה שזכיתי בפרס. ככל שחולפות השנים אני מגלה בדרך פלא שמי שהכי מזכיר לי את אבא שלי בחכמתו, בטוב ליבו, בידענותו ובתחושת הביטחון שאני שואבת ממנו, אפילו במשפטים שנהג להגיד לי על החיים, הוא אלי שלי אהובי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה