14/4/13
אני מנהלת משא ומתן עם אבי שיואיל לקום מהמיטה. מעלה בפניו את הטיעון חסר הטעם ושלאחר מעשה שאילו היה מקשיב לי והולך לישון בעשר ולא באחת עשרה וחצי אתמול לא היה כואב לו הראש... לאחר מספר דקות מורטות עצבים בהם איומים על איסור משחקים אלקטרוניים לא מועיל אני חוזרת עם כדור אקמול מכריחה אותו לשתות ולטוס לבית הספר.
08:20
אבי מתקשר ערני מתמיד ומלא מרץ, מסביר לי שאם לא אביא לו משחק קופסה ודף מדבקות לא יוכל לצאת לפעילות התנדבותית בבית ספר אורח אצל ילדים ממשפחות קשות יום. אני מאבדת מחדש את שלוותי שהושגה אך לפני דקות ספורות בהן הצלחתי לאכול קערת דגנים, לפחות דוד ישתף איתי פעולה ויתלבש מהר כדי שנספיק לעבור ולתת לאבי את הפריטים החיוניים לו להמשך היום ...
09:00
מסתיים מסע פיזור הילדים לבית הספר - דוד בגן.
09:10
אחרי התחלה כזו אין כמו קינוח במכון הכושר כדי למצות את שארית האנרגיה המחודשת שהצטברה לה מתום הטיפול הקודם. לצערי נגזלו ממני שני ימים טובים מאז טיפול 2 שקרה באמצע שבוע ולא בתחילתו בשל חג הפסח. לשמחתי אני מצליחה לפתור את קושיית הפעילות הספורטיבית במכון הכושר עם פאה, עלידי קשירת בנדנה סביבה, דבר שמבטיח יציבות וגם מראה ספורטיבי טבעי. שוב אני מצליחה לשטות עם התרמית הקטנה המונחת על ראשי...
09:45
מאפיית לה מולן - עדיף לקחת איתי סנביץ׳ משובח ולא לאכול את הזוועה המקומית בסניף ארומה, שזכורים לי ממנו ימים טובים לפני 15 שנה כשהיה אימפריה מקומית בירושלים. הזיכרון מהכריך האחרון שהביא לי אלי מסניף בית החולים לפני שבועים לא היה חיובי בלשון המעטה.
11:10
11:10
בי"ח תל השומר. ההמתנה לתוצאות הספירה הפעם ארוכות מהרגיל, איכשהו הזמן חולף כאן מהר. אולי זו המוסיקה באזניים, אולי ההתעסקות בכתיבה. אין ספק שכל מקום יכול להיות מנותק ממה שהוא באמת בעיני המתבונן , כשמוזיקה קצבית כלשהי באזניו. כל שכן מוזיקה קצבית משובחת, הפעם - fila Brazilia ולא, אין לזה קשר למוסיקה ברזילאית טיפוסית.
באגף הטיפולים מצד אחד אני מופתעת לטובה כשנמצאת עבורי מייד עמדה פנויה, ולעומת זאת מאוכזבת מאוד כשמתברר לי שהאחות שלי איריס לא נמצאת היום :(
אם יש איזו אישיות רפואית שאיתה ביליתי יותר מעשר דקות ברציפות ושאליה נקשרתי עד כה מעט ושסימפטתי, הייתה זו איריס. אני מבחינה ברופאה האישית שלי במחלקה, היא יושבת ממש בדלפק הקבלה ועסוקה במחשב. אני עומדת מולה דקות ארוכות, אבל איכשהו נראה כי היא עושה מאמץ מיוחד שלא להיתקל בעיני אף חולה בסביבה כי כל נסיון שלי ליצור עימה קשר עין נכשל כישלון חרוץ. אני בסך הכל רוצה להגיד לה שלום... מאוחר יותר אשמע מאלי שהרופאה דווקא אמרה לו שלום יפה, כך שנראה שדימיוני שיטה בי...
האחות שהורתה לי קודם לשבת בעמדה, מודיעה לי די בחוסר אונים שהיא לא יודעת כרגע מי תטפל בי ושאמתין. אני לא אוהבת את הרגשת הניתוק הרגשי הזו ששוררת במחלקה. זה לא מסתדר לי עם חומרת המחלה. אני מבינה שיש הרבה חולים, אני מבינה שהאחיות עסוקות. עדין זה הופך אותנו החולים למעין אובייקטים חסרי אונים במן סרט נע.... וזה לא שאני מפונקת. ואז נופל לי האסימון - זה מה שנקרא להיות חולה בבית חולים. דבר שמעולם לא התנסתי בו קודם למזלי וגם כיום אני משתדלת לא לחשוב על עצמי במונחים כאלה. תודה לאל שהשהות בבית החולים מסתכמת עד כה בביקורים קצרים יחסית אחת לשבועיים לטובת הזרמת הרעל קוטל המחלה לגופי. זה המקום לספר שהרעל עושה את שלו. הטיפול עובד, כך לדברי הרופאה והכירורג שאצלו ביקרנו בסוף שבוע שעבר. הגוש הצטמצם, ועשוי להצטמצם עוד ואפילו להעלם. חדשות מעודדת בהחלט, אך כפי שהסביר הכירורג, זה לא מבטל את הניתוח המתוכנן וההקרנות שלאחריו. מילא, אני זורמת. המטרה - לנצח בכל מחיר.
14:50
אלי יושב מולי עובד במרץ - הפרזנטציה האחרונה שיצר באותה סביבה בה אנו יושבים היום הייתה מוצלחת ביותר ותרמה רבות לשלב החם בו הוא נמצא כרגע מול המשקיעים.
אני משוועת לאינפוזיית מיץ תפוזים כבר למעלה משעה. איריס האחות שלי בחופש היום ואני נתונה לחסדי האחיות האחרות המתקשות להסביר לי פנים... לפחות תפסנו עמדה. אני תכף נרדמת על הכורסא בעיקר בזכות החומר לבחינת פריורטי שהבאתי איתי לקרוא....
האחות מגיעה לחבר אותי למיץ תפוזים. השאלות שלה ענייניות, ניכר בה שעייפה מאוד מהיום הזה... ברקע כל רגע קוראים בשמה, זקוקים לה לסגור עוד כמה פינות. ליבי יוצא אליה. רואים שלא פשוט לה ושהיא עייפה מהיום הזה. כשאראה את איריס בטפול הבא אזכור להגיד לה כמה הייתה חסרה לי. אני חוזרת למחוזות המוזיקה.
16:30
עוזבים את חדר הטיפולים. לא רציתי לקטר קודם, אבל נשבעת לכם שהפעם מההתחלה כאבה לי האינפוזיה. בזמן ההמתנה לאלי שיצא להביא את הרכב מהחניה המרוחקת (גם הפעם דלק השלט: חניון הסרטן - מלא) אני מגלה גולה נפוחה במקום שחיברו לי אותה. עם איריס האחות שלי, זה לא היה קורה.
אני כל כך שמחה למצוא שוב את אימי היקרה בבית. היא תהיה איתי שבוע תמים. איזה כיף. מחר יום העצמאות. אם הכל ילך לפי הדפוס הקודם, אהיה מסוגלת ללכת בערב ולראות את מופע הזיקוקים. אתם יודעים מתי בפעם האחרונה צפיתי עם אמא שלי במופע זיקוקים? נראה לי שלפני יותר מ30 שנה....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה