2/4/13
כבר פעם שלישית שאנחנו מגיעים לבית החולים ומוצאים את השלט בחניון: ״אגף הסרטן - מלא״
שלט שאם מצלמים אותו המילה ״מלא״ לא מצטלמת בשום אופן במצלמה. אלי ואני חושבים שיש כאן עניין מיסטי... הוא מוריד אותי באגף והולך לחפש חניה. אני מגיעה ותופסת תור לספירת הדם. תוך עשרים דקות אני אחרי הספירה.
בזמן ההמתנה לבדיקות אני עושה נסיונות לבנות קבוצות בוואצאפ כדי לעדכן את החברה הנהדרים שלי שמורכבים מאנשים רבים. לחרדתי אני מבינה שקבוצה בוואצאפ היא לא דבר דיסקרטי אלא משותף לכל החברים בה. אני מחליטה לא לערבב שמחה בששון ולבנות רק קבוצות של אנשים שמכירים אחד את השני.
רק לאחר שטרחתי ובניתי קבוצות שונות, הבנתי שיש אנשים שרשומים בוואצאפ אבל לא עושים בה שימוש שוטף.... מילא, סמס רגיל עושה את העבודה נהדר בעזרת העתק צרף.
בסיבוב שעשיתי בקומה המפוארת של האגף מצאתי לפתע גם מספרה. כבר אתמול גיליתי שהשיער החל לנשור. יהיה עלי להסיר את התספורת הרעננה החדשה והמוצלחת שלי ולדחות אותה לעוד מספר חודשים. כאמור, לא הייתי מעזה לשנות אם לא הייתי חייבת. והנה שינוי שאשקול לתחזק לאורך זמן אחרי שיצמח מחדש. עלתה בדעתי המחשבה שאם הייתה איתי הפאה הייתי עושה זאת כבר היום - מסירה את הכל ולא ממשיכה לפזר את שיער ראשי ברחבי האגף, הרכב, מעלית הבניין שלנו, הבית....
תוצאות הספירה הגיעו. ממשיכים לאגף הטיפולים. שוב עומס, כל העמדות תפוסות, הפעם זה קשור לחג שהיה ונגמר, החולים של ראשון שני ושלישי התערבבו יחד. שמחה בששון.
אני מחכה בסבלנות מתוודעת ללהקה אלקטרונית חדשה שהורדתי מהאייטיונז בדיוק לפני שיצאנו - פרפרים צבעוניים מרובים - זה שם האלבום. מוצלח ביותר לטעמי.
אני אומרת שלום לאיריס האחות כחולת העניים הצנומה הרצינית - היום כבר אלמד לפענח את אישיותה הסובלנית והמיוחדת קצת יותר. היא לא מזהה אותי עד שאני אומרת את שמי ואז אומרת בקצרה - הניחי את התיק על השולחן וממשיכה לעבר החולה הבא.
אנחנו ממתינים ומשלימים עם העומס בעמדות הטיפולים. לבסוף מגיעה איריס ומכינה לי שולחן עם עמוד ליד כיסא במסדרון. אלי תופס מקום מולי ומשתלט על תקע חשמל שנקרא בדרכו. מישהו צריך גם לעבוד כאן. מבחינתי הכל מצויין. אני מייד צוללת לעולם המוסיקה ולשליחת מסרונים.
איריס חוזרת. מתחילה לשאול שאלות, איך אני מרגישה איך עבר הטיפול הקודם. אני מספרת לה בשמחה שאני מרגישה טוב מאוד, אולי יותר מדי טוב ואני תוהה אם זה נורמלי? היא אמרה שבטח שזה נורמלי ושזה יופי. סיפרתי בגאווה שאפלו ניקיתי לפסח והיא אמרה - מזה הייתי נותנת לך פטור. אמרתי לה שההנאה שלי בחופש הייתה בין היתר מהרוגע שפרק הנקיונות מאחורי. מי שמכיר ומקיים את המנהג הזה (אלי אפילו מצא לפני שנים שקיים כזה דבר - דיכאון נקיונות הפסח, היה לזה מינוח שונה לא זוכרת בדיוק) מבין על מה אני מדברת, איריס בהחלט הבינה. אחרי שסיימה לחבר אותי אמרה - ״יצאנו לדרך״. לפני שעזבה אותי בעמדה המאולתרת ביקשה להודות לי על ההבנה והסבלנות שגלינו בנסיבות העומס הרב. היא הסבירה שלא כל המטופלים מבינים שצריך לאפשר לאחות להקדיש את הדקות הנדרשות לדבר עם החולה מעבר לחיבורו לאינפוזיה. הודתי לה על הסבלנות הרבה שלה ואמרתי שאני מקווה שהלוואי ולא נראה עומס של חולים.
הופ צללתי בחזרה למוסיקה. כל כך הייתי שקועה בה שלפתע פגשתי את מבטו החמור של אלי שאומר שהרגע בישרו לי שהתפנתה עמדה ולא שמעתי בגלל המוסיקה באזניים....
אלי הוא הפרטנר האידאלי לסיטואציה הזו. אין לי חשק לדבר בכלל רק לשבת ולחכות למיץ תפוזים שיזרום לתוך דמי. הוא מצידו מצליח להתנתק גם כן ולכתוב פרזנטציות מחץ למשקיעים. חסר להם שלא יתרשמו! אילו היו רק מתארים לעצמם את הנסיבות. אבל במקרה של אלי הם יהיו מטמטמים לא להשקיע בלי שום קשר לנסיבות. יש לו רעיון מנצח וכל הקודם זוכה!
עלי גם לציין לשבח את אלי שטרח ועשה עבורי שליחויות למרחקים בתוך בית החולים. בקפיטריה המקומיות אזלו כל העוגות ומרבית הכריכים. מימונה היום, זוכרים? אנשים לא אכלו לחם שבוע שלם. לא פלא שהם מחסלים מכל הבא ליד.
עוד אוסיף כי נדרשת לו לאלי סבלנות רבה איתי. ככל שחולף הזמן אני נעשית יותר ויותר מטושטשת. בהמשך אגרום לו פעמיים לפנות לכיוונים מוטעים בדרך. אחת מהן תהיה היישר לתוך המסלול המיועד לתחבורה ציבורית בלבד ברחוב דיזנגוף... אבל נצא ממנה בשלום בלי להיתפס ולקבל קנס.
אגב לשם נסענו כדי לקנות מבחר טרטלטים טעימים ביותר שמוכרים בבוטיק לה סנטרל. אם יש משהו שהצלחתי להכניס לפה שעתיים אחרי הטיפול זה היה משם.
לקראת סיום מופעים סבא וסבתא מיכי ויוסי האהובים. היה לנו לו"ז עמוס היום. תכף אחרי הטיפול ולמעשה באיחור של חמש דקות הגענו לפגישה פרטית עם הפרופסור. זו שהואילה לבשר לנו שהיא יוצאת לשנת שבתון רק במעמד פגישתנו השניה איתה הפעם במחלקה, מיד בתום קבלתי הרשמית לבית חולים תל השומר! כל זאת כששאלתי במקרה אם היא תלווה בין הטפולים ואז סיפרה שיוצאת לשבתון ונתנה רשימה של רופאים מצויינים שעלי לבחור מתוכה...
הפרופסור המומחית הגדולה שבהמלצת רבים הגענו אליה דרך קשרים שהתמזל מזלנו להשיג ושעשו יוסי ומיכי בעקשנות. היא שנתנה לנו להבין בלי שום ספק שאין תכניות של חופש כזה או אחר שלא לדבר על שבתון, למעט נסיעה לכנס שבגללו וידאה שנפגוש אותה ממש לפני שטסה.
מרגיז נכון? זו הסיבה שלא התאפקתי והעזתי להעלות זאת בפניה בעדינות היום כשאלי דוחק בי בגבי בתקווה שאזכור את המעמד.
אבל אל דאגה. הפרופסור הרגיעה שהכל אנדר קונטרול - שלה. במידה ויהיה צורך או התלבטות היא תתערב ותתן את דעתה. זה מה שהיה חשוב לנו בסך הכל. היא גם שמחה עבורי שהטיפול עובר עלי טוב, הייתה אמפטית והחמיאה לי על העגילים שענדתי. כשיצאנו אמרתי לה שאני צריכה לקוות אם כן שלא יהיה צורך שניפגש שוב, והיא הסכימה בחיוך.
סבתא קוקו (קולט) אימי היקרה כבר הגיעה בצהרים. כשנכנסנו הביתה הכביסה הייתה מתוקתקת כולה ונותרו לה רק התלבטויות האחסון במקומות הנכונים. הילדים זכו לבלות את שעות הבוקר עם קרן המטפלת האהובה שעבדה אצלנו לפני מספר חודשים.
נכנסתי למיטה אחרי שהצלחתי לאכול בהנאה כמה מתוקים ולהלעיט עצמי בתה ירוק. חיכיתי שהרגשת הכובד תתייצב. הילדים הבינו שעליהם לתת לי קצת מרחב היום ולא להיות איתי בחדר ולמעט התחמקויות מעטות חיבוקים ונישוקים השלימו עם הגזירה.
לפני חצי שעה מגיעה סבתא קוקו כשהיא מקופלת מצחוק ומתקשה להסביר. כשנרגעה סיפרה לי כיצד דרכה בטעות על הציור הטרי והעצום שצוייר עלידי דוד עם קרן היום בצבעי ידיים... הנחנו אותו מוקדם יותר לייבוש במרפסת האחורית. היא סיפרה כיצד ראתה את נעלי הבית שלה מותירים עקבות על הרצפה ואיך היא מקווה שדוד לא ישים לב לטוויסט החדש שנוצר בציור. ואני זכיתי למנת צחוק בריאה של דקות לא מבוטלות. יהיה בסדר. רק שימשיך כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה